הבלוג של tami limon

שקדים וצימוקים

עדכונים:

פוסטים: 2

עוקבים: 1

החל מיולי 2013

אם תרצו – אין. זו אגדה! על מלאכת הכתיבה הייחודית והמורכבת של אביבית משמרי בספרה הראשון “הזקן השתגע”

21/07/2013

ספרה של אביבית משמרי, “הזקן השתגע”, שיצא לאחרונה בהוצאת “חרגול” (מודן), הוא ספר שמטלטל את כולם: את קוראיו ואת גיבוריו כאחד. הכתיבה של אביבית משמרי היא כתיבה ביקורתית, בועטת, שוצפת – קוצפת ובלתי מתפשרת.אבן אחר אבן הופכת המספרת במציאות הישראלית ובהיסטוריה המקומית של עשרות השנים האחרונות, נוגעת בפחדים הקמאיים שאף אחד לא מוכן אף פעם לדבר עליהם בגלוי: האפשרות למדינת הלכה, הסיכוי למלחמת אזרחים, המחשבה שיהודי יכול לקום על יהודי אחר להורגו. הקול המספר הוא מן קהלת מודרני,שלא עושה הנחות לאף אחד ומבקר את כולם: את החילונים המובהקים, את הדתיים לשיטותיהם השונות, את ה”ערב רב”, שהוא בעצם חילוני, אך שומר על טקסים דתיים למראית עין ומשמר התנהגויות הוטנטוטיות ואת העיתונות המתלהמת והמתסיסה את הכול. והשאלות נותרות בחלל האוויר: מה יקרה ביום שאחרי? מה יהיה מקומו של סיפור כזה מעל דפי ההיסטוריה הישראלית?האם המדינה הישראלית עדיין רלוונטית? ומה קורה לאוטופיה של הרצל בתקופה שבה אף אחד כבר אינו מוכן לחלום?

בשפה עשירה, מרובדת, רהוטה וקולחת יוצרת משמרי חזון דיסטופי קרוב – מועד, לא איזו “אחרית הימים” בדיונית ומרוחקת, אלא ראליזם פנטסטי, מפחיד ומתעתע שמתרחש כמעט כאן ועכשיו. גיבוריה, הפוליטיקאים והאזרחים כאחד, מתוארים כדמויות שקיימות במציאות ובתודעה הלאומית והקולקטיבית של כל אחד ואחת מאתנו. זה נשמע מספיק רחוק, כשמשמרי מספרת שגם למעמד הבינוני הנמוך אין כבר מה לאכול, אבל מספיק קרוב, כשגיבורי הספר מסמסים מתוך פלאפונים שדבוקים להם לכף היד וכשבמקביל לקריאת הספר אני שומעת בחדשות, שחרדים תקפו חייל ושכתובות נאצה נגד צה”ל רוססו בבני ברק.

וזה כתוב כל כך מותח ומשכנע, שממש אי אפשר לערוך פוליגרף אחרי ספר כזה: קצב הלב שלי השתנה זה מכבר, הטשטוש בין בדיה למציאות כל כך מוצלח, שקשה לי לענות נכון על שאלות:מהו עכשיו “ימין” ומהו “שמאל” והאם יש ביניהם הבדל בכלל, כשהשמאל מתנהג כמו ימין קיצוני? מה מותר ומה אסור במציאות החדשה שנוצרה? עם איזו דמות יקל עלי להזדהות בסיפור הזה? נדמה שהקורא לא יכול להתחמק מלשאול את עצמו את השאלות הללו ולבחון את דעותיו מחדש.ומי הוא “הזקן”? מן זקן “בן-גוריוני”,בעל נוכחות מחויבת המציאות בשעה ההיסטורית, שמכתיב לאומה את דברו ללא חת? או אולי פוליטיקאי נוסח פרס בעל חיי נצח פוליטיים,מן עוף חול שמסרב לרדת מעל בימת ההיסטוריה? או שמא זהו סוס קרבות ותיק כמו אריאל שרון, שנכנס לתרדמת אמתית (או מטאפורית)? ואולי זו איזו דמות היברידית שמשלבת את שלושתםאואף לא אחד מהם? בספר הזה הכול נראה כל כך מוכר ועם זאת כל כך זר!

ולא רק תחושת הזרה של המציאות הישראלית מלווה את מי שקורא בספר הזה. הכול קורה כל כך מהר! כמו בסיבוב של קלידוסקופ נפרסת מעמוד לעמוד תמונה חדשה, שתשתנה כהרף עין כבר בעמוד הבא, כל גורמיה הקטנים והצבעוניים מתערבבים זה בזה שוב ושוב ויוצרים קומבינציה חדשה ומסחררת, שטרם התרגלת אליה וכבר נעלמה ופינתה מקומה לאחרת.ובאותה הנשימה, קשה לי שלא לראות את “הזקן השתגע” באספקלריה של אפשרויות התרגום שלו. מי שירצה לתרגם את הספר החשוב הזה לשפות זרות צפוי לו אגוז קשה לפיצוח: כמות הקודים הישראליים האימננטים לתרבות המקומית כל כך גדול ומהווה חלק בלתי נפרד מהפואטיקה של הטקסט, השפה המשלבת את שפת התנ”ך והתלמוד עם עברית מודרנית גבוהה ונמוכה, המבנים התחביריים האינטואיטיביים והמפותלים, הקריצות המבריקות שמכוונות לקהל של קוראים משכילים מכל קצוות הקשת הפוליטית והתרבותית. כל אלה הם אתגר עצום למי שינסה להעביר את העושר הלשוני הזה לשפה זרה.

אצל “הזקן השתגע” כולם “חוטפים” וכולם “מחטיפים” ואין “אמת אחת”. כל אחד זוכה לומר את דברו במעין רשומון, שמתנהל לפעמים מתוך תודעת הגיבור ולפעמים מתוך תודעת הסופרת. משמרי לא חושפת לרגע מה היא באמת מרגישה כלפי כל אחת מהדמויות שלה, האם היא אוהבת אותן או לועגת להן.לעיתים קרובות נדמה היה לי שביקורת וחמלה משמשים אצלה בערבוביה והגישה הזו משפיעה גם על רמת ההזדהות של הקורא. אבל כמו קהלת, שרואה את התמונה הגדולה ממרחק, היא מספקת לנו נחמה של אזהרות ותובנות. והחזקה שבהן אולי, היא שאין חדש תחת השמש, שהמדינה היא יצור פיקטיבי, שמסגרותיו אינן יכולות לספק ברגע האמת הגנה ומזור לפרט. רק המשפחה הבסיסית נמצאת שם כדי לחלץ את האדם מן החברה שבה הוא חי. ויש גם חפצים קטנים ומייצרי נחמה, כגון שמיכת טלאים שסבתא נתנה לנכדתה, בתו של הפוליטיקאי החילוני המובהק ושנתגלגלה בדרך לא דרך  לפרוכת בבית הכנסת. השמיכה הזו לוכדת את העין ועוברת כחוט השני בכל העלילה. חפץ מעבר סימבולי מילדות ישראלית תמימה למדינת הלכה? המעיל היהודי “זהב פרוויים” שעובר מילד לילד במשפחה ומשנה לשנה הוא “עוד יותר יפה אפילו”? כפי שכתב אריך קסטנר בספרו הנפלא “שלושה גברים בשלג”: “אסכם ואומר: אינני יודעת”. אבל דבר אחד ברור לי: אביבית משמרי רקמה במו ידיה המוכשרות ספר שהוא פנינה ספרותית ומעשה יצירה שהוא חדש ושונה מכל מה שניתן לקרוא בנוף הספרות הישראלית בת ימינו. ממש לא ספר ביכורים אלא טנא בשל ומלא כל טוב .

עוד מהבלוג של tami limon

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה