הבלוג של עידית דרור

סיפורי הדרור

היי אני עידית חזרתי עכשיו ממסע משנה חיים (מקווה ) חברותי למסע אמרו לי את רוצה שישמעו את סיפורייך ספרי אותם פה . אז הנה אני ירושלמית בנשמה מחפשת את עצמה בונה מחדש אחרי 42 שנה פותחת את עצמי לעולם

עדכונים:

פוסטים: 109

החל מיולי 2014

 image
אז החלטתי לצאת מהארון, זה היה בסופו של תהליך ארוך . לצערי היציאה שלי מהארון הקבילה לאחד מביטויי ההומופוביה הגדולים ביותר בתקופה האחרונה . הרצח של שירה בנקי ז”ל  אז לקראת השלושים לרצח הנורא ולקראת עצרת הזיכרון ” עיר עוטפת אור ” בכיכר ספרא בירושלים  החלטתי לכתוב  מקווה שתקראו עד הסוף( יודעת ארוך )  ותגיבו

ושוב אני נכנסת לזירת הטוקבקים ……. והפעם זה בגלל שליסל אותו שרץ בן שרץ שהוגש נגדו כתב תביעה .   אז תגידו “אז מה” למה להיכנס שוב לדיון , הרי כולנו גינינו אותו, כולנו שונאים אותו  ואת מעשיו . הרי הוא אדם אחד שפעל באופן עצמאי, הוא אינו מייצג אותנו, הוא אינו קשור לנו  אז עזבי אותנו בשקט.

אך בין כל הגינויים מסתתר פעמים רבות “אבל”  איתו אני נכנסת לזירה כבר פעם אחר פעם . פעם בגלל שליסל ופעם כי  מישהו כתב בפוסט כיצד נפגע מהערה הומופובית מבעל פאב “אל תצא לי פה מהארון”  ומיד הטוקבקיסטים תוקפים חזרה “אז מה אם אמר”  “ולמה שוב לעלות את הנושא”  “ודי כבר אתכם” .  

לא תמיד עניתי לכל פוסט מתלהם או תגובה הומופובית . לי לקח שנים להגיד את זה, לצאת בפומבי מול אנשים   עד שקמתי יום אחד וצעקתי מחניק לי, מחניק לי בארון, רוצה לצאת , רוצה לחפש אהבה בצורה חופשית, רוצה שמשפחתי תדע, רוצה להיות אני יום יום שעה שעה בלי בושה .

בושה זאת מילת המפתח כי המצעד הוא אינו מצעד הגאווה כי אם מצעד האנטי בושה . ולכן ב31/8 הרגשתי שנבעטתי מהארון החוצה סופית , לא יכולתי יותר לשתוק . זה התחיל כמה שעות לפני הדקירה. העליתי פוסט בקבוצת הירושלמים .   כתבתי “חג גאווה שמח” כתבתי בעדינות בלי לנסות “לעשות דווקא” וקיבלתי מטר ביקרות ושטף של שאלות וביטויים שחזרו על עצמם .

האמת שהעליתי את הפוסט לא רק בגלל המודעות אלא כי כל כך רציתי להיות במצעד פעם ראשונה מחוץ לארון מצעד גאווה אמתי עבורי . אבל לא הייתי במצעד, והרגשתי בתוכי שוב אשמה.

אז צאתי מהארון בסערה עם רוח לחימה ,  ועם דגל גאווה ביד ( או יותר נכון על התיק)   עד שהדגל מצא את מקומו על לוח המכוונים של האוטו שלי . והפוסט שלי , הפוסט הקטן של תקווה מהבוקר? הוא הפך לזירת התנצחות  כמו פוסטים רבים אחרים .  אז החלטתי לשבת ולכתוב את התשובות שלי בצורה מאורגנת (כמה שיכולה אישה בלגניסתית) רגוע ושקולה (מקווה שלא כועסת מידי) וזה מה שיצא . מקווה שתראו כי כתבתי מתוך אמונה באדם באנשים . ולא מתוך האשמה . מתוך רצון אמתי להבהיר כמה נקודות ולאפשר נקודת מבט אחרת .

 אז הנה ארבעים ושתיים צבעי הקשת או התשובה לכל השאלות.

אז למה מצעד -  כי  מאז 1970 בנוי יורק , שנה לאחר מהומות סטונוול ,שבהם בפעם הראשונה קמו לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים, טרנג’נדירים, וקווירים  (להלן להטב”ק) ביחד לטבוע את זכויותיהןם.  המצעד הראשון בארץ צעד בתל אביב בשנת  1998  ומאז בכל שנה הוא צועד  בחודש יוני לציון המצעד המקורי . בירושלים צעדנו לראשונה בשנת 2002  והוא צועד כיום בחודש יולי לזכר הפיגוע בבר נוער
ב-2011. כי בשנים האחרונות צעדו בעוד ועוד ערים. לכן מצעד .

אז למה לצעוד–המצעדים בכל העולם הביאו את השינוי, הם הקימו רעש ומודעות והראו כי לקהילת הלהטב”ק יש כח פוליטי ,אז תיקראו לי אופטימיסטית חסרת תקנה , ותגידו כי דבר לא ישתנה פה דבר במאה השנים הבאות ( כי לא ניתן, כי לא ייתנו, כי ככה העולם)אבל אני מאמינה כי השינוי יבוא והמצעד יובילו.

אז למה גאווה -  בגלל שלוש סיבות אך מעל לכל  את  סוף הבושה , כי הומו ולסבית הן קללות שלא לדבר על טרנסג’נדרים שהם  מן יצורים מגוחכים ואומללים. ומי בכלל מבין מהם הקווירים ( אנשים אשר אינם רוצים להגדיר את עצמם כבעלי מגדר מסוים) .  אז לכל המתביישים הנה המקום להרגיש גאווה  להרים ראש להיות מי שאתה.  סיבה שנייה כי איפה עוד תחוש בטוח מחוץ לארון , איפה עוד תוכל לראות  המון של גברים ונשים בטוחים  ושמחים בעצמם , שמהווים דוגמא אישית לנערים ונערות לנשים וגברים לחיים טובים מחוץ לארון והאירוע עצמו הוא הזדמנות פז לצאת מהארון.וסיבה שלישית – היא פשוט לצעוד למען הזכויות והשוויון .

 אז למה בירושלים –כי ירושלים היא הבירה , שם יושבת הכנסת . כל שינוי חברתי צריך להתחיל שם. מעבר לכך להיות תושבי עיר בירה הוא אינו רק כבוד אלא גם חובה, החובה להיות המובילים ,מובילי הדעה, מובילי הפעולה  כל אזרחי המדינה מסתכלים  על עיר הבירה ומקבלים דוגמא כיצד לנהוג. מפה תצא הבשורה ( חפשו את האירוע “עיר עוטפת אור” בפייסבוק).

 למה בעירי –   נולדתי פה גדלתי פה ובחרתי לחיות פה . לכן הגיוני שארצה לצעוד פה, כפי שכל תושב אחר ירצה לצעוד לקידום מטרותיו או על מנת לחגוג אירועים חשובים עברו ( תהלוכת ל”ג בעומר, צעדת השרמוטות …) . כולם יכולים לצעוד בשמחה תוך התחשבות .

אז למה ברחוב כי צועדים במרחב הציבורי ברחוב , מרחב ציבורי הוא חיה הפכפכה. מצד אחד הוא שייך לי מצד שני הוא שייך לכל כך הרבה אנשים אחרים . אני מסתובבת ברחוב רואה אנשים נהנים  משווארמה , ופה ילד צורח בקולי קולות כי לא קיבל סוכריה, ושם אישה מוציאה את שדה כי התינוקת שלה רעבה , ואז שני נערים מחזיקים ידיים, אני מנווטת את עצמי בתוך ההמון חלק מהדברים לא מזיז לי חלק משמח חלק מוציא אותי מדעתי . אבל מה אני יכולה לעשות המרחב הוא ציבורי ולא שייך לי העובדה שמה שקורה שלא נוח לי או אפילו מרתיח אותי אינה אומרת שאני יכולה לקחת בעלות על המרחב .  וגם  בגלל הנראות , בשביל ההרגל , אנשים יראו מחזות אלו ברחוב ובסופו של דבר (לא משנה מתי אני סבלנית) אנשים יתרגלו.

אז למה בעירום כל עיר והאופי שלה . כל עיר והמצעד שלה יש מצעדים קטנים ויש גדולים יש צבעוניים וצעקניים כמו זה התל אביבי שנראה כאילו חוף הים התפוצץ לתוך הרחוב ברעש וצבעוניות , ויש  מצעדים כגון זה הירושלמים שהם בעלי אופי פוליטי יותר .  והם שקטים וצנועים יותר . המצעד הירושלמי הוא מצעד  ללא עירום . אולי  כי זה אינו אופייה של הקהילה הירושלמית הגאה, או כי המצעד פוליטי יותר , או כי הצועדים מתחשבים בתחושות ורגשות של קהילות ירושלמיות אחרות ,או מן הסתם משילוב של כולם ביחד.

אז למה לא לטפל בעצמך במקום או למה אתם ככה  - אז אומר זאת בקיצור . לא ברור , אפילו לא לי עצמי למה אני ככה. אני מניחה שנולדתי ככה (לא הייתה למזלי פגיעה בילדותי).  יש שיגידו שזו הייתה בחירתם , ייתכן וזו האמת שלהם .המיניות היא רצף וכולנו נמצאים איפה שהוא לאורכה .  אך למעשה אין זה משנה כי למה לטפל במשהו שהוא שונה אך לא מקולקל . זוג אנשים בוגרים יכולים בצורה מודעת להחליט על חייהם המשותפים.  רק אוסיף דבר אחרון שתהליך היציאה מהארון הוא רגשי ועמוק ומלווה פעמים רבות בעזרה נפשית וליווי .

מקווה שלא הארכתי יותר מידי. ושהצלחת להישאר איתי עד הסוף  . מקווה שהצלחתי להסביר ולהבהיר שיהיה יום שמח וגאה לכולם

עוד מהבלוג של עידית דרור

תצוגה מקדימה

שמרתי על כבודי "כבוד הרב"

בעקבות דבריו של הרב יוסי מזרחי שמטיף מוסר לנשים חילוניות שכביכול לא שמרו על כבודן (למרות רצונם של נאצים ) לאור המוות הקרב . פוסט שכתבתי בנשימה אחת , כמעט ללא...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

טרנסג'וניירית

  שלושה ימים אחרי יום הולדתו הרביעי נעמד נירי שלנו במטבח ביתנו ואמר. ״אני יהלי,אני  בת!!״.  ואני רוצה את השמלה הוורודה של דפי״.  אני ובעלי עמדנו שם מביטים האחת בשני ולא יודעים איך להגיב. היה משהו כל כך נחרץ כל כך החלטי במה...

תצוגה מקדימה

אוי ניר, ניר, ניר

אוי ניר ניר ניר, ולחשוב שנתתי לך את קולי, שבטחתי בך, שלא תיכנע. חבל, חבל שזה ככה. כי עכשיו חייבים לצאת למאבק . אני אוהב את העבודה שלי . את הדוכן הקטן שמתקלף בפינות, את המדפים,...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה