הבלוג של יערה די סגני

מוכנה לפרוש כנפיים

בת 47, אימא למתבגר ולגברת פלפלת. נשאבת סדרתית לעשייה ומולטיטאסקרית כרונית, מכורה כבדה לסמארטפון ולאנשים. אוהבת לבשל ולהאכיל, לקרוא, סלסה, ג'וג'יטסו, אופניים, סאפ ושלום עולמי ממציאה את עצמי מחדש ונהנית מכל רגע.

עדכונים:

פוסטים: 176

החל מאוקטובר 2013

חצות, רחובות הומי אדם, מאות הולכי רגל, עשרות מצטופפים על המדרכה, התנועה זוחלת, פקק בהתהוות מממש את האיום והופך לדבר האמיתי, האוטובוס שלפני מדומם מנוע, ככה, באמצע הכביש.

28/09/2014

אני לא יוצאת לשאול את המצטופפים על מה ולמה נעצרה התנועה, גם לא פותחת חלון כדי לדבר עם הולך הרגל המזגזג בין האוטובוס למדרכה ובחזרה. אני מביטה החוצה, אף אחד לא מישיר מבט, החברה שלצדי מוציאה טלפון, רוצה לצלם את ההמונים, לא פנים, רק רגליים, מהססת, רואה או אולי רק מדמיינת מבטים עוינים, מוותרת, אני משעינה את הטלפון על ההגה ומצלמת את האוטובוס שלפני. זה מה יש.

2014-09-27 23.45.53

אנחנו לא בשדרות רוטשילד בליל שישי וגם לא זוחלות לאורך הטיילת ברחוב הירקון. מאות הולכי הרגל אינם בליינים תל אביבים ועל צי האוטובוסים שמקיף אותנו כתובים יעדים כמו ביתר עילית ואלעד ויש פרסומות של סוכות נחלים. ההמונים הגודשים את הרחובות מגלגלים מזוודות וחבושים כובעי פרווה של חגים, פאות ושביסים. ברוכים הבאים לבני ברק במוצאי שבת שאחרי ראש השנה. עולם אחר.

הגבול הבלתי נראה בין ישראל המוכרת לנו לבין בני ברק עובר בפנייה ימינה שבצומת קוקה קולה. טעם החיים התוסס מפריד בין קודש וחול ובין שני עולמות. בבת אחת הנוף האנושי משתנה מן הקצה אל הקצה ואנחנו הופכות למשהו שבין אורחות לתיירות לא רצויות במיוחד, או לפחות כך זה מרגיש לנו. אולי אנחנו טועות, אני לא יודעת, מה שבטוח, זה מרגיש זר, גם למי שגדלה בבית דתי, רק מסוג אחר.

נכנסנו לבני ברק באחת עשרה ורבע בלילה בדרכנו לבית העלמין ללוויית אביה של חברתנו נאוה. לוויה לילית במוצאי שבת שאחרי חג, במועד הראשון האפשרי אחרי יומיים ארוכים של המתנה, יומיים בהם חלק מילדיו של הנפטר לא ידעו על לכתו. כמעט שעה זחלנו בכבישים הצפופים. נהגים צופרים, מונית נדחפת לנתיב, הולכי רגל זורמים לכביש כאילו שאין מכוניות, אוטובוסים עמוסים – גברים מקדימה, נשים מאחור, פולטים מתוכם עשרות נוסעים, תיקים ומזוודות ומתמלאים שוב מחדש. תושבי בני ברק חוזרים הביתה ממסעות החג הארוך.

שלט הכניסה לבית העלמין מתיר כניסה רק בלבוש צנוע, ברחבה מצטופפים האבלים, מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית – חרדים במעיל שחור, נשים בכיסוי ראש של דתיים-לאומיים וחילונים גמורים. אחרי הקדיש הולכים לחלקת הקבר. יוצאי חלציו של הנפטר נותרים מאחור, כך גם הנשים. זה מנהג המקום. כמה לחישות תרעומת נשמעות בקהל, קרוב משפחה מבולבל תוהה אם מותר לו או לא. לנו, הנשים, הכללים ברורים, אנחנו נשארות במקום ומחבקות את נאוה כי בשביל זה באנו לפה בעצם. נשארות במקום ומנסות לעכל את השוני, את הפערים ובכל זאת, כולנו כאן, יחד.

קהל חדש מתכנס ללוויה הבאה, עמוס פה הערב. אנחנו עוזבות את בית העלמין, חוצות את הכביש ופונות ימינה לרחוב שכבר שייך לרמת גן. מגדלי מגורים חדישים משקיפים מטה על בית העלמין בדו קיום שכזה. בדרך חזרה הרחובות התרוקנו מעט, בכל זאת, כבר כמעט אחת, אבל עדיין התנועה ערה. אנחנו עולות על הגשר בצומת קוקה קולה, פונות לכביש 4, התנועה זורמת, חזרנו לנשום כרגיל אבל אנחנו נושאות איתנו מטען חורג של שאלות.

IMG_2626

הוריה ז”ל של נאוה שלנו (אלבום משפחתי של נאוה)

 

תמונת הנושא:  Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel

עוד מהבלוג של יערה די סגני

תצוגה מקדימה

380 רקפות, קהילה אחת

ראשון בלילה, אני נכנסת רק שנייה אחת אחרונה לאחת הקבוצות בפייסבוק לפני שאני קורסת בסוף יום ארוך. מודעה שהעלתה חברה מישוב שכן לוכדת את עיני. סיפור שהוא עולם ומלואו המסוכם במספר מילים קצרות. עַתַי הקטן חלה בסרטן, למרבה...

תצוגה מקדימה

ילדה עם תלתלים

אני אימא לילדה עם תלתלים, זה קצת הפתיע אותי, הקטע עם התלתלים, למרות שזה לא ממש היה בלתי צפוי, בכל זאת, הילדה 50% ג'מייקנית, אבל כך או אחרת, יום אחד הבנתי שאני אימא לילדה עם תלתלים ושיש לעובדה זו השלכות ומשמעות, מעבר לזה שזה ממש...

תצוגה מקדימה

סליחה, מי את?

כבר 44 שנים שאני הנכדה שלה, הנכדה הבכורה ובשבע השנים הראשונות גם היחידה. כשהייתי בת 10 היא וסבא שלי עלו לארץ ובאו לגור ממש לידנו, רק בניין אחד הפריד בינינו. הייתי קוראת להם מהחלון, פוגשת אותם ברחוב ובמכולת, אוכלת אצלם ארוחת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה