הבלוג של einatru

einatru

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מדצמבר 2012

על הדרת נשים

המונח “הדרת נשים” תמיד נשמע לי מרוחק. אני הרי חיה בחברה פתוחה שמעולם לא מנעה ממני דבר ועל כן הפתיע אותי כשחבר מעיר מגוריי סיפר לי שבנותיו התכוננו לשיר סולו באירוע הממומן מכספי ציבור, אך לבסוף הורדו מהתוכנית האומנותית מאחר שבני הנוער התבקשו להגיע לפשרה, בעזרתה יוכלו לקחת גם חובשי הכיפה חלק באירוע.

באופן קבוע, כאשר מנסים לשלב בין ציבור חובשי הכיפה לבין הציבור החופשי בישראל יש צד אחד בלבד שמוותר: הרי אם חברי אינו יכול לאכול מאכלים לא כשרים, אבל אני יכולה לאכול מאכלים כשרים, אז כשנלך למסעדה נמצא את עצמנו במסעדה כשרה. הכל טוב ויפה, רק שהדברים מגיעים למצב שבו נסתר מעינינו שיש מצבים בהם אוכלוסיה שלמה נאלצת לוותר ולהדיר את עצמה מאירועים: נשים.

העובדה שנשים מהוות מעל 50% מהאוכלוסיה בישראל לא נראית בעין הציבור. כשיצאתי נגד המקרה שאירע נאמר לי בתגובה כי “בני הנוער הגיעו להחלטה באופן דמוקרטי, וזו הדרך שלנו לחנך לדמוקרטיה”. המילים הללו עוררו אצלי שאלות רבות: כיצד בדיוק הדבר נתפס כדמוקרטי אם נשים נאלצות לוותר על זכותן לשיר? האם העובדה שהדבר נבחר ברוב קולות הופך אותו לדמוקרטי? איכשהו, מפה לשם ומתוך רצון לשתף את כלל הצעירים, חמקה הבעיה העיקרית מעיני כולם: כיצד בכלל עולה לדיון השאלה בזכותה של אישה לשיר?

שירה היא כלי המאפשר ביטוי אישי ונותן לך להנכיח את עצמך במרחב. כשנאמר לילדות בנות 14 שאסור להן לעלות לשיר סולו, מה אנחנו משדרים להן? האם כבר בגיל הזה אנחנו אומרים להן שקולן ערווה? האם אנחנו מעוניינים להעביר מסר לילדות שאסור להן לבטא עצמן או לתפוס מקום במרחב הציבורי?

כשירקו על נעמה מרגוליס בבית שמש כולם הזדעזעו, כיוון שמדובר ביריקה וכיוון שמדובר בילדה רכה, אבל הדרה מגיעה בצורות רבות, לעיתים נסתרות ולעיתים לכאורה דמוקרטיות, ולא רק ביריקה או סטירה. הדבר מגיע גם כשאוסרים על נשים לשיר או לרקוד, כדי שלא יפגעו ברגשות הציבור – וכשמדובר ב”ציבור” מתייחסים רק לצד אחד של המשוואה אבל אף אחד לא עוצר לרגע לשאול: מה עם הרגשות שלהן? האם הן אינן ציבור?

ואם נלך רחוק יותר, ההדרה הזו מתחילה ביריקה על ילדה ש”התלבשה לא צנוע” אבל עלולה להגיע למצב שבו נשים ייאלצו לכסות ראשן כשהן מופיעות בטלוויזיה או גרוע מכך – לא להופיע בציבור כלל, כדי שרגשות הציבור לא ייפגעו וכדי שאותו ציבור יוכל לקחת חלק במשחק החברתי. בכדי שנוכל לצאת נאורים וכאלה המשתפים את כולם – אנחנו נאלצים לשחק בכללי המשחק שרק צד אחד קובע, בלי אפשרות לזוז מהם.

האם מדובר בכללי משחק שאנו מוכנים להם? האם אלו כללי המשחק שנרצה שהמרחב הציבורי יושתת עליהם? האם אנחנו מוכנים להדיר ממנו מעל מחצית האוכלוסיה כדי שיהיו אחרים שיוכלו להשתתף בו? האם אלו המסרים שאנחנו רוצים להעביר לדור הבא?

על הציבור החופשי להתעשת ומהר, להבין שלכל אחד מאיתנו יש אמא, בת, אחות, חברה או דודה וכמו שלא היינו רוצים שידירו אותנו או ימנעו מאיתנו דבר מה – גם הן לא רוצות שהאפשרות לשיר, לצחוק, לרקוד, לשבת איפה שהן רוצות באוטובוס או ללבוש מה שהן רוצות תילקח מהן. כדי שזה לא ייקרה, על הציבור החופשי בישראל להציב קו אדום ולהזכיר למתנגדים שבמגילת העצמאות נכתב כי מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל מין. כלומר: אם מותר לגבר לשיר סולו אז גם לאישה ואם מותר לגבר לשבת במקומות מסויימים באוטובוס או להתפלל בכותל באופן מסויים – אז כך גם לאישה.

רבים מהציבור החופשי בישראל הולכים על קצות האצבעות ונוהגים בעדינות יתרה כאשר מדובר בשאלה שבה יש התנגשות ערכים: ערך השוויון מול השמירה על צביון יהודי, ערך חופש דת מול החשש שהיא תיעלם. ואני אומרת: אין דבר יותר הוגן ויותר משתף מלהקפיד שנשים, המהוות מעל מחצית האוכלוסיה בישראל, תשתתפנה בכל פעילות בדיוק כמו הגברים. אין דבר יותר הוגן מלא להעלות את זכותן לדיון אלא לקבל אותה כחלק מכללי המשחק במרחב הציבורי. זה לא יוריד מהיותנו מדינה יהודית כהוא זה.

הכותבת: פליאה קטנר- דוברת ומנהלת מחלקת האסטרטגיה התקשורתית של תנועת ישראל חופשית

עוד מהבלוג של einatru

שלום עולם!

שלום, ברוכים הבאים לבלוגים של סלונה. שיהיה הרבה בהצלחה, ויש לנו גם כמה טיפים בעמוד הראשי של הבלוגים (הקישור הכי שמאלי בסרגל הניווט)....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

"קול קורא בעוז קול בוכה בדמי"/ענת הופמן

  "קול קורא בעוז קול בוכה בדמי"/ ענת הופמן החברה הישראלית מגיבה בזעזוע למראה ילדה בת 14 שצריכה להיאבק על הזכות לשבת בקדמת האוטובוס לבית שמש. הזעזוע ושאט הנפש מוצדקים. גורמים...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה