הבלוג של דניאל לוצקי - יועצת כלכלית

דניאל לוצקי, יועצת ומנטורית לכלכלת המשפחה, מלווה נשים בכל שלבי החיים להתפתחות וצמיחה כלכלית. נהנית מהחיים, ממצה רגעים, לומדת, משתפת, מחייכת, מצלמת וכותבת.

עדכונים:

פוסטים: 28

החל מאוקטובר 2017

מה הקשר ביני לבין ריצה ולמה החלטתי בכלל לרוץ?

07/07/2018

** הפוסט שאני לא לוחצת עליו אנטר כבר יותר מחודש.. **

אלון אולמן מדבר על זה שפעולה פיזית, במקרה שלו איש ברזל, מסבירה לכל הקולות הקטנים בראש אצל מי הם עובדים.

וזו הסיבה שהחלטתי לרוץ. אני רוצה אחת ולתמיד להסביר לקולות הקטנים את העסק.

כל החיים הסבירו לי שאסור לי לרוץ. שאני לא יכולה לרוץ. אני, האמנתי לכל מילה.

האמת, אחרי הכאבים של פריקת הברך בפעם הראשונה וההבנה שאני לא רוצה להיות בכאב כזה בשום שלב במהלך חיי. גם אני הסברתי לעצמי שאני לא יכולה לרוץ.

ואז באחד הסמינרים שלו הוא אמר את המשפט הזה עם הקולות הקטנים. צחקתי בקול רם. “אני, לא רצה לשום מקום”, אפילו קיבלתי חולצת ריצה במתנה, ועדיין, החזקתי חזק בצמד המילים “אני לא”.

לקח לי כמה חודשים, ואז הבנתי

עשיתי 1+1 על מה שאלון אמר ועל מה ששמעתי וסיפרתי לעצמי רוב חיי ופתאום זה הכה בי.

אם אני ארוץ, אני פשוט אוכיח לעצמי, והאמת, גם לעולם, שאני יכולה לעשות הכל.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני בחורה שמסמנת לעצמה יעדים ומשיגה אותם. אחד אחד בלי להתבלבל.

לפני כמה שנים החלטתי שאני רוצה לשחות. עשיתי מנוי לקנאטרי, קניתי בגד ים, משקפת וכובע רחצה ופשוט נכנסתי למים.

לא שחיתי בצורה כזו מגיל 10, כשהייתי בסקציה (נבחרת שחייה). אבל החלטתי שאני רוצה.

ההתחלה הייתה מאתגרת, נכנסתי למים וניסיתי להיזכר איך שוחים. הצלחתי לעשות רק 2 בריכות (100 מטר) וגם אותן סיימתי חסרת אוויר עם הלשון בחוץ.

זכרתי את המושג “סרגל מאמצים” והזכרתי לעצמי כל הזמן שזה תהליך.

בשיא שלי, כבר שחיתי 1300 מטרים בבריכה. 3 סגנונות, חתירה, גב וקצת חזה. הייתי גאה בעצמי כל פעם שיצאתי מהבריכה אחרי אימון. גאה על ההתמדה ועל זה שאני עומדת ביעדים של עצמי.

אבל בואו נחזור לאותו הבוקר, בו אני יושבת על כיסא בגני התערוכה וממש מבינה שאני צריכה למצוא איזה משהו שמאתגר לי. משהו “שאני לא יכולה לעשות” כדי להוכיח לקולות הקטנים אצלי בראש – אצל מי הם עובדים, ריצה עונה בדיוק על הקריטריון הזה.

הלב דופק, המוח לא מבין קורה, קצת פחד, הרבה נשימות עמוקות והנה אני בוחרת לכתוב על הדף את היעד שלי: באוקטובר 2018 אני רצה 5 ק”מ.

אז מה מחכה לי בסוף המסלול? האם מה שאני מקווה יחכה לי שם?

אז מה מחכה לי בסוף המסלול? האם מה שאני מקווה יחכה לי שם?

ריצה? איך בכלל מתחילים לרוץ?

אולי כדאי שאני קודם אלך?

הסברתי לכולם ולעצמי, מאוד יפה, שללכת אני יודעת נפלא. שנים של מגורים בתל אביב הכשירו אותי להליכה בעיר.

בכל הליכה בעיר, יוצא לי ללכת כמעט 1.5 ק”מ לכיוון.

אבל.. ללכת עם נעלי ספורט, לשם ההליכה – זה עוד לא יצא לי לעשות.

תמיד זה היה נראה לי כל כך מיותר, אם אין לי לאן להגיע למה אני צריכה ללכת? סתם בשביל ללכת – נשמע לי סופר מיותר.

ועם המחשבה הזו, שמתי נעלי ספורט ויצאתי מהבית. הלכתי ק”מ אחד. כזה שאני יודעת שאני יכולה ללכת אותו.

חזרתי הביתה מלאת גאווה בעצמי שעשיתי את זה, שלחתי תמונה לחברות בווטסאפ, אני בנעלי ספורט.

עשיתי את הצעד הראשון, תרתי משמע :)

עשיתי את הצעד הראשון, תרתי משמע :)

התחלתי ללכת 1-3 פעמים בשבוע. משבוע לשבוע הוספתי עוד מספר דקות להליכה שלי.

זה לא פשוט ואפילו מאוד מאתגר לי לקום מוקדם בבוקר להליכה. ברוב השבוע שלי אין לי זמן לצאת בערב להליכה. ואם כבר יש לי זמן, אני מעדיפה לפגוש בו חברים.

החלטתי לשלב את ההליכות ולפגוש חברות וחברים להליכה. ככה שלפחות פעם בשבוע אני לא הולכת לבד.

קניתי לי בגדים להליכות ונעליים כדי שיהיה לי שמח בלב, נוח לגוף ונעים בעין והיום אני כבר הולכת 5.5 ק”מ ומפוצצת בגאווה עצמית בכל פעם שאני מסיימת.

לקח לי כמעט 3 חודשים להגיע לפיזיותרפיה, כל כך פחדתי מהרגע הזה. הגעתי עם חששות ופחדים שהצטברו להם ב – 17 שנים האחרונות. הגעתי לטיפול פיזיותרפיה כדי שאני אוכל להתחיל לרוץ.

פחדתי שיהיה פיזיותרפיסט עצבני וצעקן, פחדתי שיכאב לי ממש. פחדתי שאני אפול במדרגות בדרך.. כמה פחדים וכמה מחשבות רצו לי בראש כל הזמן.

ואז הגיע עודד, בחור צעיר, בערך בגילי. נחמד, חייכן וסופר סבלני.

ישבנו בחדר של אולי 16 מ”ר, עם מראות, מכשירי פילאטיס מוכרים ומכשירי ספורט. שמחתי שזיהיתי את המכשירים בחדר. סביבה מוכרת מרגיעה את המוח שלי.

התחלנו לדבר והסברתי לו את כל מה שעלול להפריע לי לרוץ.

יש לי גמישות יתר בכל המפרקים בגוף, לפני 8 שנים שברתי את הרגל ותנועת הקרסול שלי לא חזרה לעצמה במלואה. יש לי אולי עקמת לא מאובחנת, יש לי ברכיים עם נטייה פנימה, כפות רגליים לא ישרות, תנועת יתר ועוד ועוד..

כבר 8 שנים שאני עושה פילאטיס, פעמיים בשבוע. בונה שרירים, מחזקת את הגוף, משפרת את היציבה ומשקיעה בעצמי.

היום אני אוהבת את הפילאטיס. כי אני יודעת כמה טוב אני עושה לגוף שלי בשיעורים. פעם שנאתי את זה ממש. הכרחתי את עצמי ללכת לשיעור, כל פעם מחדש.

חיפשתי את המורות שיהיו הכי טובות ומתאימות לי ואיתן דבקתי.

איתרתי את הקבוצות שהכי נעים לי לעשות איתן פילאטיס ואליהן הייתי מגיעה.

לפני חודשיים וחצי התחלתי הליכות. שמתי נעלי ספורט ויצאתי מהבית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי (חוץ מאיזה ערב הזוי בצבא), ששמתי נעלי ספורט ויצאתי להליכה מכוונת.

התחלתי מרבע שעה הליכה ועליתי לשעה של הליכה. 5.5 ק”מ של הליכה.

החלטתי שאני רוצה לרוץ ואם החלטתי – אני הולכת על זה.

מסיימת הליכה ומפוצצת גאווה עצמית

מסיימת הליכה ומפוצצת גאווה עצמית

 

________________________

נעים מאוד, שמי דניאל ואני יועצת כלכלית לנשים, אני כותבת גם בבלוג לא מתפזרת  ובפייסבוק  את מוזמנת (וגם אתה) לבקר בעמוד הפייסבוק שלי  ולעשות לייק.

 

עוד מהבלוג של דניאל לוצקי - יועצת כלכלית

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

יש יקום מקביל בחדר הכושר

החום ובעיקר הלחות של אוגוסט די גמרו אותי. מלא זמן שלא רצתי (לפוסט המלא) והחלטתי שאין מנוס. ארשם לחדר כושר לתקופת ניסיון, אם זה מה שיגרום לי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה