הבלוג של yaelpoznanski

המחשבות של יעלי

בת 45. אמא לשלושה מיוחדים (בן. בת. בן) כולם עם מתנת קשב. ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית ומאמנת אישית מומחית בתחום הפרעות הקשב. מרצה באוניברסיטה (אב"ג, אחווה, ספיר, רופין ועוד) מזה 20 שנה. מנסה לתמרן בחיים הלו בין כל התפקידים... +עוד

בת 45. אמא לשלושה מיוחדים (בן. בת. בן) כולם עם מתנת קשב. ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית ומאמנת אישית מומחית בתחום הפרעות הקשב. מרצה באוניברסיטה (אב"ג, אחווה, ספיר, רופין ועוד) מזה 20 שנה. מנסה לתמרן בחיים הלו בין כל התפקידים והמטלות של העולם המודרני. מבינה שהמחוך של וונדרוומאן טיפה לוחץ - אז משחררת. הפסיקה מזמן לנסות להצליח לעשות הכל. יודעת שהיא לא אמא מספיק טובה. לא מרצה מספיק טובה. לא בת זוג מספיק טובה. לא חברה מספיק טובה. לא אישה מספיק טובה. אבל... חיה עם זה יחסית בשלום ובהשלמה. את התסכולים מוציאה במטבח או בכתיבה.

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מפברואר 2016

17.2.2016

מי היה מאמין ששלוש שנים עברו להן. לפעמים זה נראה כאילו הכל נגמר רק אתמול. אבל כשמסתכלים על שלוש השנים האלו ברור שכל כך הרבה קרה בהן, שאי אפשר היה שזה יקרה ביום. הכל שונה היום. אני לא אותה יעלי שעזבת לפני שלוש שנים. היעלי הזו כבר לא קיימת. כל החיים שלה התהפכו אחרי שהלכת. ואולי גם בגלל שהלכת. לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו לא היית עוזבת כך סתם פתאום בבוקר יום ראשון 17.2.2013. מה היה קורה לו ברגע האחרון במקום להביט בי ובשני ילדייך הביולוגים ואז לעצום עיניים היית פתאום קמה ואומרת: טוב די, נגמרו המשחקים חוזרים לחיים הרגילים. האם הדברים היום היו נראים אחרת? האם כל מה שקרה מאז שהלכת היה בכלל קורה? אין לי תשובות. יש לי רק חור ענק בלב וגעגוע שמסרב להרפות. בכל פעם שדלת המעלית לביתי נפתחת אני כמעט ונכנסת אליך הביתה – מחפשת אותך. אבל את לא שם… את לא שם אבל את אצלי עמוק בלב. אין יום שבו אני לא חושבת על איך הכל התחיל. בפורים לפני 9 שנים, כשעברנו משפחתי ואני לגור בדירה מולך. שכרנו מכם את הדירה. עזבנו דירה שמאוד אהבנו ושבה נולדו לנו שלושה ילדים. עומר היה תינוק בן חודש. יובל היה בן 6 ומאיה בת 5. הגענו לדירה החדשה מלאי חששות ועל הדלת היתה תלויה שקית קטנה מקונדיטוריה מוכרת ובה קופסא עם אזני המן ופתק קטן: .Welcome to the family – pat.

האהבה פרצה ביננו כבר בפגישה הראשונה. בבקרים, אחרי שכולם היו הולכים לעיסוקיהם הייתי מקבלת SMS ובו שתי אותיות בלבד: GT. זה היה הקוד שלנו. המשמעות המילולית היא: Garden Therapy אבל בפועל היה מדובר ב: תכיני שני קפה הפוך ובואי לגינה לשיחת בוקר. הכל היה שם בשיחות האלו. בלי מחסומים ובלי עכבות. המסכות של שתינו היו נשארות בבית ברגעים הללו. היינו נטו. הכי נטו בעולם. קשר שאין בשום מקום. מצד אחד בהפרשי גיל של אמא ובת, ומצד שני חברות הכי אינטימית. אבל לא רק איתי היו לך יחסים קרובים. את מאיה שלי לימדת את האנגלית הבריטית המקסימה שלך. את יובל היית תופסת לשיחות רק שניכם ואני עד היום לא יודעת על מה. ועומר… עומר גדל לתוך הקשר איתך. היית קונה לו תותים ועגבניות שרי רק בשבילו. מהרגע שלמד ללכת,  אהב להתגנב אליך למקרר וכאילו לגנוב אותם. כל פעם עוד תות או עוד שרי. או שהיה ממלא את הכיסים ובורח ואת היית עושה עצמך לא שמה לב.

ואז הגיע ה 17.12 הארור. בשעה 17:00 נכנסת אלי הביתה ופתק בידך. אלו היו תוצאות CT שעברת. נכנסת ואמרת: איפה הרופאה שלי? אני צריכה הסבר למה שכתוב כאן. ואני.. באופטימיות הענקית שאפיינה אותי לקחתי מידייך את הפתק ורציתי למות. הבנת לבד. לא הייתי צריכה הרבה לומר. את חזרת לפוקוס ראשונה ואז אמרת: יש לנו מלחמה לנהל. אנחנו נפסיד בה אבל ההפסד הזה יהיה בתנאים שלי ואני צריכה שתעזרי לי עם זה. את הסרטן הזה אי אפשר לנצח אבל אני לא אתן לו לקבוע את מהלך הקרב. את חייבת לעזור לי כי לבד לא אצליח.

ואיזה קרב ניהלת.  החלטת שאת לא מוכנה לעבור שום טיפול שיחרב לך את מעט הזמן שנשאר לך. את רוצה להנות ממה שיש והכי חשוב את רוצה למות בבית. במיטה שלך. עם כולנו סביבך. את החודשיים הבאים העברנו בעיקר בשיחות. עומקי שיחות הגינה רק הלכו והתעצמו כי הרגשת שאת חייבת לסכם דברים. לא להשאיר קצוות פתוחים. זו היתה גם הפעם הראשונה שהעזת לדרוש ממני לחשוב על החיים שלי ולעשות שינוי. לשפר אותם. להפסיק לדכא את הצרכים והרצונות שלי ולהתחיל לחשוב מה יעשה לי טוב. אני זוכרת מפורשות משפט שאמרת: אל תסתפקי בציון 7. קחי סיכון ותנסי להגיע ל9. אין לי מושג איזה סיכון. זה שלך. רק את יכולה לדעת. אבל אסור לך להסתפק ב 7. דרשת שאבטיח לך שאטפל בעצמי ולא רק בשאר העולם סביבי. יגמר לך הכוח - את אמרת. וכשהוא יגמר הכל יתפוצץ ולא תדעי איך לתקן. כמה שאת צדקת…

ניהלת את המוות שלך בגבורה עצומה. בערב לפני מותך, קראת לילדיי אחד אחד להפרד מהם. והם באו אליך לחדר השינה מפוחדים וכאובים. את עומר חיבקת חזק והבטחת לו שתשמרי עליו מלמעלה. ידעת שזה לא נכון (הרי גם את לא מאמינה בזה) אבל הוא היה בן 6 ורצית שהוא יאחז בזה. ממאיה ביקשת שתאמין בכוחות של עצמה. שתלך יותר זקוף כי יש לה הרבה במה להתגאות והיא חייבת להאמין בעצמה יותר. עם יובל היה הכי קשה. הוא לא רצה להכנס. את דרשת שיכנס והיה לו לא נעים לסרב אז הוא נכנס אבל לא הביט בך בעיניים. את תפסת לו את הפנים וסובבת אותן לכיוונך ואז אמרת: תסתכל עלי. אני אוהבת אותך וזה מה שאני רוצה שתזכור. אנשים חיים תקופה מסויימת ואז הם מתים ומה שנשאר זה הזכרונות אז תסתכל עלי שתוכל לזכור.

ואז כולם הלכו ונשארנו לצידך רק אני , בעלך וילדייך הביולוגים. כולנו ישבנו איתך על המיטה ופשוט חיכינו. בשעה 7:30 בבוקר הייתי איתך לבד. פתאום הרגשתי שזה הסוף. קראתי מיד לבעלך ולילדים. חיבקתי אותך. פתחת עיניים. הסתכלת סביב כאילו לספור שאנחנו כולם כאן. אמרת בקול חלש Thank you ועצמת עיניים לתמיד.

בימים שאחרי חשבתי על זה שבעצם ניהלת את מותך כמו מימי מהאופרה “לה בוהם” שכל כך אהבת. כל השבוע האחרון שלך חייך היה בדיוק המערכה הרביעית באופרה: מימי במיטתה יודעת שהיא הולכת למות. לגמרי מודעת. כולם סביבה עוד מקוים שהדין ישתנה אבל היא יודעת שלא. מנהלת שיחות סיכום עם כל החשובים לה ומשאירה הוראות להמשך.

זו היתה האופרה האהובה עליך וראינו אותה יחד פעמיים.

מתת בדיוק כמו שרצית – במיטה שלך. עטופה באנשים שאת אוהבת ואוהבים אותך לאחר שהשארת לכל אחד מאיתנו מכתב אחרון אותו גילינו לאחר שעזבת.

ומאז הכל שונה פה. כלום לא דומה למה שהיה. יובל עדיין מתקשה לדבר עליך. עומר לא מפסיק להזכיר אותך ומאיה משפרת כל הזמן את האנגלית כאילו כדי לדבר איתך שוב. ואני? אצלי הכל הפוך. את צדקת לגמרי. לא יכולתי להשאר עם ציון 7. אבל כדי להבין את זה הייתי צריכה להגיע ל 5 וגם לאבד את האבא היקר שלי. ואז הכל התהפך עלי. אז עוד לא 9. אפילו רחוק מזה אבל אני מנסה. מנסה ויודעת שלו היית כאן לצידי הכל היה הרבה יותר פשוט ונעים.

היום זה 3 שנים לבוקר ההוא בו הלכת ממני. הבטחתי לך באחת השיחות כי בכל שנה, ביום לכתך, נלך כולנו יחד למסעדה לחגוג את החיים. אנחנו מקפידים על כך מאז. הערב נלך שוב. כמו בשנתיים הקודמות. ושוב נצחק ונזכר בכל הדברים הטובים שעברנו איתך. ושוב המלצר ישאל אותנו: מה אתם חוגגים? ואנחנו נחנק לשנייה ואז נענה – את החיים…

כי אין לנו ברירה אחרת. אנחנו חוגגים את החיים אבל לו רק היית כאן לחגוג אותם איתנו….

 

עוד מהבלוג של yaelpoznanski

על הסתרות ושקרים במערכות יחסים

הכל התחיל משיחה עם חבר לפני כחודשיים. עלתה השאלה האם הסתרה ושקר חד הם? הוא טען שלא. אני טענתי שכן. משם השאלה המשיכה להתגלגל כי הדבר טרטר לי בראש. בערב בנות אצלי בבית הדיעות היו חלוקות: אחת שהיא עורכת דין (כלומר יודעת היטב...

תגובות

פורסם לפני 4 years

החלטתי לקפוץ למים

בפתח היום הזה- היום בו החלטתי לקפוץ למים וסוף סוף, אחרי שנים של לבטים ומחשבות, לפתוח בלוג משלי. אני רוצה לאחל לעצמי - ברוכה הבאה לעולם הבלוגים. שנים שאני מפלרטטת עם הרעיון והנה זה הגיע. אני קופצת למים. אז יקירה - שיהיה רק...

תגובות

פורסם לפני 4 years

על שמות וכינויים

לתת למישהו/משהו שם או כינוי זו משימה לא פשוטה. פעמים רבות נתקלתי בסוגיה. לאחרונה זה היה בהקשר של שם הבלוג. איך לקרוא לו? הפעם הראשונה שנחשפתי לקושי הזה היה ערב לידת בני הבכור. החלטה חשובה עמדה בפניי. הרעיון המקורי היה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה