דיוק שוויצרי

פוסט ובו מסופר על זכויות נשים, שעונים וזונה אחת.

פטוניה התקשרה לשאול אם אולי במקרה אוכל לסור לביתו של השגריר השוויצרי ביום חמישי. איזה צירוף מיקרים! יומני היה פנוי.  הדודה כלל לא ידעה על קשריי המיוחדים עם השגריר.

התמונה משמאל צולמה בשוויץ, 1935. יהודית (דיתה), אחיה בן השנתיים פסח והאומנת. כאישה, אמם רוזי איבדה את האזרחות השוויצרית שלה כשנישאה לאזרח אוסטרי. אם זה היה הפוך – זה לא היה קורה.
מאז התקדם יחס שוויץ לנשים, אחרי שינויים תחוקתיים בשנות החמישים רוזי סבתי (שעזבה עם משפחתה לישראל חודשים ספורים אחרי שהתמונה צולמה)  קיבלה בחזרה את האזרחות שלה, ולאחר שנים רבות ושינויי חוק נוספים קיבלה גם יהודית, אמא שלי, את האזרחות. זה קרה סוף סוף לפני כ-10 שנים.
גם במישור הלאומי, מעבר לאינטרס המשפחתי הצר, חלה התקדמות בזכויות נשים בשוויץ. ב-1971 הוענקה לנשות שוויץ זכות ההצבעה (זו לא טעות דפוס, מוטב מאוחר מלעולם לא).

והיום זו הממשלה השוויצרית:

היחס בין נשים לגברים בממשלה שווה, ראש הממשלה היא אישה, ושמונה שרים מסתדרים עם המדינה על שיבעת מליון אזרחיה, אהמממ… מעניין אם יש להם מפלגות שאוסרות על יצוג נשים.

עם קשר שוויצרי שכזה, בודאי לא אפספס הזדמנות להפגש עם השגריר ולהגיד לו את אשר על ליבי, ואולי לעודד אותו להקל את תהליך חידוש הדרכון של אמא.

צלצלתי אליה לבשר לה על הפגישה הצפויה, ולשאול אם זה נכון לברך בארוע כזה ב"גריצי מיטנאנט". אבא ואמא שלי פרצו כרגיל בויכוח אמוציונלי ארוך על הסוגיה (כמו תמיד כששואלים אותם שאלות שחשיבותן מוטלת בספק). בסופו (כשגם הדודה אילנה הוכנסה לויכוח) הוחלט שזה לא מכובד, ועדיף "גוטן אבנד" הגרמני המסורתי.

אם כך, שלפתי את שמלת הקטיפה הכחולה שקניתי לפני שלוש לידות. השנים תרמו לי תוכן נוסף לצקת לתוכה – מזל שקטיפה היא בד גמיש. לגבי המצלמה היססתי קצת – זה לא ממש אלגנטי להסתובב עם מצלמה. בסופו של דבר החלטתי על תצורה מינימלית: בלי פלאש (במילא לא אוהבת) ועם עדשת 50 מ"מ (מגבילה ומאתגרת אבל אני אוהבת אותה).
מצוידת בשמלת קטיפה כחולה ומצלמה, הגעתי בדיוק שוויצרי לבית השגריר, שהיה גדוש בנשים וגברים ארוכים ויפים, הרבה שיק, והרבה אנשים מהסוג שיח"צנים מתקשרים אליהם כשיש ארוע שכזה.

וגם השגריר.

נגשתי אל השגריר וכמעט כבר אמרתי את שורת המחץ "גוטן אבנד", אבל מישהו הקדים אותי עם "גריצי מיטנאנט". זה בילבל אותי לגמרי. התעשתתי והצגתי את עצמי, אמרתי שאמי נתינה של ארצו. לפי התכנון שלי הוא היה אמור ברגע זה להתרגש עד דמעות ולסדר את עניין הדרכון של אמא על המקום, אבל הוא הגיב כמו ששוויצרים יודעים להגיב: בנטרליות.

ונחזור לעניין שלצורכו התכנסו כל הארוכים והארוכות, מפורסמים ומפורסמות, אנשי יח"צ ובלוגריות חינניות: האוכל, והשעונים של Victorinox. בחנות שלהם בדיזינגוף סנטר מצאתי פעם את הסכינים שאמא שלי, מלכת הפרקטיות, כל כך אוהבת: חותכים את האוכל אבל לא את האצבעות, ואולרי המקגייור שלהם מדליקים, אבל הפעם מדובר בשעונים.
לפני הארוע קיימתי מיני תחקיר, ותשאלתי כמה מידידי הוירטואלים לגבי הרגליהם בתחום וידוא הזמן. המסקנה היא, שלמרות עידן הטלפונים החכמים, רוב האנשים עדיין מעדיפים לענוד שעונים, בעיקר בשל מהירות השליפה.  לא פחות חשוב: שעון הוא התכשיט היחידי שגברים יכולים להתפנק בו, לחדש, להתאים לנעליים, לבטא את מצב הרוח וגברים עושים את זה עם כל הלב! חברי הדתיים הסבו את תשומת ליבי לכך שבשבת הטלפונים שלהם מושבתים, ולכן קשה להם להסתדר ללא שעון.

הנה הבחירה של שלושה גברים שונים:
רמי, מעצב תעשייתי:

בחירה של חיים, גרפיקאי וסופר סת"ם, חובב שעונים כבד:

הבחירה של הבנזוג הפרטי היא בדיוק כמו זו של רמי. מכל השעונים שניהם בחרו את אותו שעון, אלא שהבנזוג מתחכם ומבקש רצועה כזאת:

אסיים את הפוסט כפי שהתחלתי, עם סיפורי סבתא. יום אחד סבתא שלי מטיילת להנאתה ברחובותיה של עיירת הנופש סנט מוריץ ומבחינה בחלון הראווה מגפיים יפיפיות אך לצערה: יקרות להחריד.

למחרת היא רואה ברחוב אישה נועלת את המגפיים היפות, אבל לא סתם אישה קורבה (יעני זונה)! פשוט קורבה! איך זה יכול להיות??? קורבה עם הנעליים ש-ל-ה!!!

כשסבתא בוחנת את הקורבה בפרוטרוט היא מגלה שזו ליז טיילור.

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.