הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 105

החל מינואר 2015

efrat1 petit

הכל קרה במקרה. כך לפחות היה נדמה לנטע. דנה באה אליה עם החבר שלה. הם נכנסו לחדר שלה, הקיפו אותה מכל הצדדים והחלו ללטף אותה. זה היה בקיץ, נטע לבשה את השמלה האדומה ההודית שלה, דקה וקלילה, חשופה בכתפיים. הם הפשיטו ממנה את השמלה והכניסו אותה למיטה. היא לא שמה לב איך זה קרה. שניהם היו יפים וחזקים. הם הובילו את הדברים בביטחון, ונטע לא הייתה צריכה לחשוב ולהחליט. המגע היה נעים.
גם הם היו מרוצים. נטע ראתה את זה. דנה כנראה סיפרה לחבר שלה עליה קודם לכן, והם תכננו את כל העניין. הם החליפו ביניהם מבטים של קושרי קשר, ודנה אמרה לו: "איזו יפָה, מה?", כאילו נטע רפת שכל ולא מבינה מה שמדברים עליה או כאילו היא חירשת-אילמת.
אבל נטע באמת לא לגמרי שמעה את דנה. היא לא ידעה שהיא יפה. כשאמרו לה את זה, המילים זלגו מעל כמו טיפות גשם גדולות שנספגו לרגליה בלי להשאיר עקבות. גברים תמיד מחמיאים סתם, היא חשבה. הם לא מתעניינים באמת. הם עושים את זה רק כדי להכניס אותי למיטה. כך הם נוהגים בכל הבחורות, היא חשבה. היופי שלה לא היה יתרון. על כל פנים, היא לא ידעה לנצל אותו לטובתה. המחמאות שלהם היו רק הטרדה.
היא חשבה על דברים אחרים. על הלימודים שהיו לה קשים. על העבודה שהייתה משמימה ומעצבנת. על השותף שלה לדירה שכל הזמן העיר לה הערות. היא לא הייתה בסדר. היא לא הצליחה לעמוד בקצב של כולם ונשארה מחוץ למעגל של כל האנשים האלה, אחרים, שעושים דברים יחד, ונהנים, ומרוצים, ומצליחים.
היא נרתעה מהגסות של הגברים שהתחילו אתה ובחרה את אלה שהלכו בזהירות ולאט. ברגע שנתנה להם לגעת בה, היא לא עצרה אותם. המגע היה כמו קסם. זה היה כמו היעלמות. היא התפוגגה בזרועותיהם ובתוך גופם כאילו הפסיקה להיות קיימת. גם כל העולם סביבה נעלם: הלימודים, העבודה, השותף שלה. הסקס היו כמו מנוחה מהכל. ההנאה שלה לא הייתה קשורה בהם. לא במה שהם עשו, לא במה שניסו לעשות.
אף אחד מהגברים לא נשאר אתה זמן רב. הם אמרו שהיה להם טוב אתה, טוב מאוד, הם אמרו לה: "את סקסית בטירוף", "יש לך טוסיק משגע", "הפטמות שלך יפות, מיוחדות". אבל הם לא חזרו. והיא נשארה, היא שאלה את עצמה האם ההיעלמות הזאת באמת הייתה או שזה היה רק משחק של דמיון, חלום.
הפגישות עם דנה ונתי חזרו. היא לא חיכתה להן ולא תכננה. פשוט דנה צלצלה בערב, כשנטע הייתה בבית, והם באו. דנה באה אליה גם לבד, כמה פעמים. נטע לא הכירה הנאות כאלה קודם לכן, אבל היא לא נרתעה. זה היה נעים. זה היה כמו חופש. החופש מהמחשבות, ממה שלא בסדר.
אחר כך דנה נסעה לחוץ לארץ ללמוד ונטע המשיכה להיפגש עם נתי. כך דנה תכננה. היא מסרה את נטע לידי נתי כאילו הייתה בגד להחלפה: שלא ישאר בחסך בזמן שהיא עצמה איננה.
נתי היה רק קצת יותר מבוגר מנטע, אבל הייתה לו מכונית ועבודה קבועה. הוא גר בדירת חדר, בלי שותפים. הפגישות עם נתי נמשכו אולי יותר מהרגיל ונטע התרגלה אליו. הנה, אולי כבר אפשר להגיד שיש לי מישהו, היא חשבה. היא עוד לא הייתה בטוחה. אבל היה משהו מוזר: הם נפגשו רק במיטה. הם לא יצאו לבלות. הם דיברו וסיפרו דברים זה לא זה, אבל רק במיטה. אחרי סקס. ונטע רצתה מישהו שתוכל להיות אתו באמת, בלי להסתיר כלום, אבל אתו היה רק הגוף השחום שלו, שמור וחלק, וההנאה, ההנאה הזאת שהיא לא ידעה היכן היא מתחבאת בתוך גופה.
נתי היה מנוסה ממנה, לפחות כך היה נדמה לה, ובטוח בעצמו בענייני סקס. הוא הרגיש טוב בגוף שלו. הוא טיפח אותו, הוא התאמן. הוא היה בטוח שהגוף שלו הוא מה שצריך להיות. הוא רצה לחקור, ללמוד. הוא עשה ניסיונות. הוא רצה דברים חדשים. הוא שאף להשתפר כאילו התכונן לתחרות. הוא בדק את עצמו, הוא מדד, הוא ספר. הוא דיבר על זה. נטע הקשיבה לו ושתקה. היא לא חשבה על כל זה. היא רק הרגישה. היא הייתה בתוך הגוף שלה.
גם עם נתי משהו התקלקל כעבור זמן והחל להציק לה: נתי כאילו לחץ על כפתור והגוף שלה התחיל לפעול, כאילו היה מכונה, מכשיר. הגוף שלה נהנה, אבל משהו היה חסר. הכל היה כרגיל, אבל זאת לא הייתה היא, היא לא נמצאת.
היא לא הכירה את התחושה הזאת ולא ידעה מה לחשוב. היא הייתה רוצה לשנות את זה ולהחזיר את התחושה הטובה. אבל היא לא ידעה איך. היא לא אמרה לנתי כלום, אבל בכל פעם כשהם נפגשו היא קיוותה שהשינוי יקרה, לבד, פתאום, שהתחושה הטובה תחזור, שהיא תמצא את המנוחה הטובה שלה, את ההיעלמות והחופש מהכל, כמו קודם.
באותו ערב הוא אמר לה: "תבואי אלי, את". זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה אליו. בדרך כלל הם נפגשו אצלה. היא באה בחושך. היא לא ראתה את החדר שלו. הוא לא הדליק אור, רק מנורה קטנה דלקה ליד המיטה. הם היו במיטה. הוא נגע בה ואמר: "השמנתְ". כאילו עכשיו היא הפסיקה להיות הבחורה המקסימה ההיא, יפה וחושנית כמו אז, בשמלה ההודית האדומה שלה. היא הפכה לסתם בחורה שמנה. אולי זה אפילו היה נכון. היא הרגישה כך רוב הזמן. זה היה נשמע כמו: לא רוצה אותך. תלכי מפה.
הם לא שכבו באותו לילה.
היא קמה מהמיטה ולבשה את החצאית היפה שלה שקנתה בדיזנגוף, חצאית סטן רקומה, חצאית יפה מאוד. נתי לא קם לסגור אחריה את הדלת. היה לילה. כבר לא היו אוטובוסים. נטע הלכה הביתה ברגל בלי לראות את הדרך. אורות הרמזורים התפזרו ככתמי צבע מול מבטה, כמו צבעי השקיעה.

https://www.facebook.com/sipurei.savta.Mirie?ref=hl

www.mirielitvak.com

תמונה: עופר גולדפרב. טכניקה מעורבת.

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

דמעות האופרה - סיפור

אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. "אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין", היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. "אל תשכח, גידי", היא הוסיפה בנימה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מכתבי אהבה - סבא החביא את המכתבים בספרים שלו

צילום: עפר גולדפרב מתוך הספר "אונייגין שאהב את סבתא קלרה" סבא שמר את המכתבים בינו לבין סבתא כל השנים. וכאשר הם החליטו לבוא לישראל, סבא הצליח להביא את כל המכתבים לארץ....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה