הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 105

החל מינואר 2015

my mother

סבתא לא התמהמה לרגע. היא מייד נכנסה לסיפור שלה, הוא היה כל כך חי אצלה, אף שקרה מזמן. היא מייד שכחה שאני מנסה לסחוט ממנה קצת פינוק וסוד, ושאני צריך לישון. היא ניערה את ראשה במרץ ובחוסר סבלנות כמו סוסה צעירה את הרעמה שלה, כאילו עכשיו לא לילה והיא לא סבתא, אלא נערה סטודנטית שמסיימת את הלימודים שלה באוניברסיטה.
“חַהא!” היא פלטה צחוק קצר, חזק ומחוספס. “למה? לתת מדליית זהב לבחורה יהודייה!??”
“אבל היא הגיעה לך, לא? המדליה שלך?” שאלתי.
“בטח!” אמרה סבתא בביטחון. גווה הזדקף ברגע, והיא כבר לא נראתה כל כך טפוחה וכדורית.
“למה לא הלכת לפרופסור הראשי של האוניברסיטה והראית לו שהציונים שלך הכי טובים?”
אבל סבתא צחקה שוב כך שהשדיים הגדולים שלה קפצו על הבטן מתחת לכותונת. “אה, בּוֹבּיק קטנצ’יק שלי!” היא אמרה, “באתי לטקס חלוקת התעודות באמונה מלאה שאני עומדת לקבל את המדליה שלי, והופ… הכל השתנה. פתאום הסתבר לי שהחיים שלי לא יהיו כפי שחשבתי”.
היא הרכינה את ראשה הצידה בתנועה קצרה שהיה בה עצב, והביטה לרצפה. עיני עקבו אחרי מבטה וראיתי את החתול שלנו אוֹנייֶגין יושב בשקט דרוך על השטיח וממתין לסיום הסיפור כדי לתפוס את מקומו על השמיכה של סבתא כשהיא תעלה על משכבה. אבל סבתא שכחה על שינה. היא ישבה ושתקה. חששתי שהיא תפסיק לספר והחלטתי לתקוף את הסיפור מצד אחר: “ולמה זה היה כל כך חשוב לקבל את המדליה זאת?”
“כן, אתה צודק, מדליה זה נחמד”, אמרה סבתא קלרה, “אבל מדליה של אוניברסיטה מוסקוואית יכלה לתת לסטודנטית משרה בבית החולים של הקרלמין, למשל, או בית החולים “בוֹטְקינסְקאַיה” שם עבדו כל המורים שלנו. ובלי מקום עבודה טוב ברוסיה, זה לא שהבן אדם מתפנק… זה קשה, קשה מאוד לחיות… אתה מבין, בּוֹבּיק?” היא הסתכלה עלי ושוב שתקה. מבטה כבר לא היה צלול ובהיר כמו קודם. השמחה המעושה שלה דעכה, ופניה כמו ננעלו לתוכן פנימה, רציניות וקשות.
זה היה משונה: סבתא שלי בדרך כלל שמחה. לפעמים היא כועסת ופורצת בצעקות, אבל גם כשהיא צועקת רואים שהכעס שלה מופיע רק לרגע. אבל עכשיו היה בפניה משהו אחר, שָקֵט ולא טוב.
“לא הייתה לנו דירה”, המשיכה סבתא קלרה. “אתה כבר יודע, ברוסיה לא לכל משפחה יש דירה… גם לא לכל משפחה יש חדר! אתה מבין?” היא שאלה כאילו כל הזמן לא הייתה בטוחה שאני עוקב ומבין, וחשבתי שהיא לא נכנסת לגמרי לתוך הסיפור שלה כמו סבא. כשהוא מטייל בסיפור שלו, הוא שוכח עלי, כאילו הוא לא נמצא פה, בתל אביב, אלא שם, בשלג וברוח הקרה, בעיר הענקית עם הבניינים האפורים תחת שמים נמוכים בצבע בוץ. “גרנו בחדר אחד: אני, אמא, אבא והדודה ברטה. בכל ערב כשחזרתי מן האוניברסיטה הוצאתי את המיטה המתקפלת מכיסוי הגס כמו של שקים שהובילו בהם תפוחי אדמה, והעמדתי אותה בין השולחן לארון. בבוקר היה עלי לקום ראשונה כי אחרת אי אפשר היה לעבור בחדר”. היא נעצרה, וראיתי שהיא מתרחקת ממני, “בגלל זה רציתי כל כך את המדליה…” היא אספה אליה את זרועה ובתנועה מהירה הרימה את השיער מעל המצח כאילו הוא הפריע לה לראות משהו שם, בעבר הסיפור שלה. “טוב, זה לא בדיוק כך, בּוֹבּיק שלי”, היא חזרה אלי לרגע. “סבתא שלך כל החיים אהבה את המקצוע שלה. זה לא שלמדתי בשביל המדליה. אבל ידעתי שעם מדליית זהב יש לי סיכוי לחיות בחדר שבו אישן בלילה ליד הקיר, וביום המנוחה בסוף השבוע אקום אחרונה, ולא אצטרך לקפוץ מן המיטה השכם כדי לא להפריע לבני הבית. אצל הסבתא שלך הבוקר עולה לאט, אתה יודע… זה היה בעיני כל כך מתוק לישון ליד הקיר”, היא הרימה את סנטרה מעלה כאילו רואה משהו טוב באוויר החדר, “להפנות את הראש לקיר… בלילה לפעמים התעוררתי כי דלת הארון נפתחה לעברי ובצד השני המפה הכבדה שכיסתה את השולחן נגעה בפנַי, וכשהסתובבתי בבהלה, מתוך שינה נתקלתי ברגל השולחן העבה… אתה מבין, בּוֹבּיק שלי?”
חשבתי על הגוף הגדול של סבתא קלרה עם הטוסיק והשדיים הכבדים, איך הוא מסתובב בחריקה רועמת על המיטה המתקפלת, והבטן נשפכת במרווח בין הקפיצים לברזנט המיטה – ראיתי מיטה כזאת אצל קירה שהביאה אותה מרוסיה. הקפיצים מתמרדים וצועקים, ורגלי השולחן העבות עומדות סביב סבתא קלרה כמו אנשי צבא עם נשק דרוך ששומרים שהמנוחה שלה על המיטה המתקפלת לא תהיה שלמה.
סבתא קלרה שתקה וחשבתי שזה סוף הסיפור. רציתי לדעת את ההמשך, על הנסיעה שלה לצ’ינסק ועל החתונה המשונה שלה עם סבא, אבל בעצם זה כבר לא היה משנה. היה לי עצוב בשביל סבתא שלי שהרוסים רימו אותה ולא נתנו לה את המדליה שלה כל כך לא בצדק.

צילום: עופר גולדפרב

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=15605

בפייסבוק: מירי ליטווק- סופרת זכרונות, אונייגין שאהב את סבתא קלרה

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

דמעות האופרה - סיפור

אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. "אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין", היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. "אל תשכח, גידי", היא הוסיפה בנימה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מכתבי אהבה - סבא החביא את המכתבים בספרים שלו

צילום: עפר גולדפרב מתוך הספר "אונייגין שאהב את סבתא קלרה" סבא שמר את המכתבים בינו לבין סבתא כל השנים. וכאשר הם החליטו לבוא לישראל, סבא הצליח להביא את כל המכתבים לארץ....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה