הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 105

החל מינואר 2015

צילום: עפר גולדפרב

צילום: עפר גולדפרב

מתוך הספר “אונייגין שאהב את סבתא קלרה”

סבא שמר את המכתבים בינו לבין סבתא כל השנים. וכאשר הם החליטו לבוא לישראל, סבא הצליח להביא את כל המכתבים לארץ. “במחיר של סכנת חיים!” הוא רכן אלי כמו שהוא עושה כשהוא רוצה להדגיש שמדובר בדבר בעל חשיבות עליונה.
לא הבנתי מה יכול להיות מסכֵן חיים במכתבי אהבה ישנים ומצהיבים שעוברים את הגבול בין רוסיה לישראל.
“ככה זה!” סיכם סבא, הוא הרים את אצבעו באוויר. “הסובייטים הקפידו ששום פיסת מידע, שום פתק הכתוב בכתב יד לא יסתנן דרך הגבולות, שלא לדבר על חיבור זיכרונות או כתב יד של ספר. לכן כאשר הסבא והסבתא שלך עזבו את רוסיה, נאסר עליהם לקחת אתם את המכתבים שהם עצמם כתבו זה לזה…”. סבא ניגב את הזעה ממצחו במטפחת משובצת.
זה מגוחך, חשבתי. אבל לא העזתי להתווכח.
סבא חילק את הספרייה שלו לחבילות של שניים-שלושה ספרים ושלח אותם לישראל בדואר, חבילות-חבילות.
“את כל הספרים האלה? זה לא יכול להיות!” הקפתי במבט את קירות החדר של סבא. הספרים כיסו את כל הקירות מהרצפה עד התקרה, וידעתי שבספריה של סבא ישנם גם ספרים בלתי נראים, אלה העומדים מאחור ולרוחב. היו גם שהונחו בבסיס המדף “בשכיבה”, כך שבכל הספרייה הגדולה של סבא לא היה אפילו סנטימטר אחד לא מנוצל.
סבא החביא את מכתבי האהבה שלהם בתוך הספרים, דף או שניים בכל ספר. אמא שהייתה אז ילדה עזרה לסבא להכניס את הספרים לכל התיקים והמזוודות שהיו בבית. השניים עלו לטראם אדום-צהוב והגיעו לסניף הדואר הראשי במרכז העיר. רק משם אפשר היה לשלוח חבילות לחוץ לארץ.
עובדות הדואר הכירו את סבא. הוא קיבל מכתבים וחבילות ממוסקווה, ובא לדואר לעתים קרובות. הוא קרא לעובדות הדואר לנוֹצ’קָה וקטיינְקָה, ודיבר אליהן בחביבות. הוא סיפר להן על עצי תמר הצומחים ליד קו המשווה ועל מנהגי השבטים הקדמוניים בקאמצ’טקה. כל מה שסבא סיפר נשמע מלהיב ומעניין כמו אגדה.
“סבא שלך היה גבר נאה”, אמרה אמא בנימה אינטימית ומהוססת, “גבוה… תראה בתמונות”.
“מה? סבא התחיל עם הפקידות בדואר?” שאלתי.
“התחיל?!” פניה של אמא התעוותו.
“פקידות הדואר לא ידעו בדיוק איך לנהוג ומה לבדוק”, הסביר סבא, “הרי מסך הברזל כבר החל לעלות…” וחשבתי על תריס הפלדה הכבד שבעלי המוסכים שמרימים כשהם באים בבוקר לעבודה. הם מכניסים את המפתח, מסובבים, וקיר המתכת עולה ברעש רועם.
ריח עוין עמד בסניף הדואר הראשי והעובדים השתעממו בדרך כלל. הדלת נפתחה ונסגרה בחריקה צורמת, ואף אחד לא תיקן את הצירים. הרוח הקפואה שהתפרצה מבחוץ נשכה באיברים והניעה את האוויר שעמד במקום במשך החורף כולו, ספוג באדי הדיו, ההסקה והאלכוהול. החורף כבר נגמר, אך על מסגרות החלונות עדיין תלו רצועות הנייר שהודבק כדי להתגונן מהרוח החודרת. הנייר השתלשל מטה כמו גפי חייה ללא רוח חיים, והדבק שהתייבש פיזר ריח של קמח חמוץ ולח.
גבר גבוה עם רעמת השיער שחורה וילדה קטנה וצנומה נסעו בטראם. בכל נסיעה הם הביאו לבית הדואר עוד ועוד ספרים, את הכמות שיכלו לסחוב בכל פעם. עשרות ומאות ספרים עשו לללנוֹצ’קָה וקטיינְקָה הרבה עבודה, אבל הן לא התלוננו. “אה! טינצ’קה!” הן קידמו את פני אמא, “בואי תשימי פה את הכפפות שלך! איזה כפפות יפות! אמא סרגה לך?” ולנוֹצ’קָה הובילה את אמא לדלפק שנפתח כלפי מעלה כמו לוע של אריה והוביל לשטח השמור לעובדים בלבד. לנוצ’קה הצביעה לרדיאטור שמתחת לחלון והזמינה את אמא להניח עליו את כפפות הצמר שנרטבו במזג האוויר ההפכפך של אביב, שלג רטוב וגשם, ושוב קרה.
לא הרבה אנשים בצ’ינסק שלחו חבילות מחוץ למדינה. ליתר דיוק, אף אחד. החבילות נשלחו למוסקווה ולווֹלגגְראד, והספרים של סבא קשרו את פקידות הדואר בקשר סמוי לעולם הלא ידוע שמעבר למסך הברזל.
“ישראל?” שאלה לנוצ’קה בקול מודאג, הו דוקטור! אדם משכיל וחכם כמוך!” היא הניעה את ראשה בתוכחה. “זה כל כך קטן שם! אין מקום לדרוך! תסתכל על המפה!”, והיא הרחיבה את זרועותיה לצדדים כקובלת על משגה נעורים מצער של סבא שלי.
“כל כך רחוק, דוקטור!” נאנחה דודה דוּסיה, המנקה הזקנה שהתהלכה בדואר בחלוק אפור ומטפחת איכרות לראשה. היא ניסתה לדבר אל לבו של סבא סוֹליק הצעיר: “הרי מאה קילומטר ממוסקווה כבר אין מה לאכול!” והדודה דוּסיה הביטה באיש הצעיר והגבוה במבט מלא חמלה.
קטיינְקָה לא אמרה דבר. בידיה החזקות והזריזות היא ארזה את החבילות בנייר חום וקשרה אותן בחבל גס. היא אחזה בידית החותם הארוכה, טבלה אותו בשעווה אדומה, והצמידה אותו בכוח אל קשר החבלים. הנוזל הסמיך התקשה וקפא בתור חותמת ארגמן, עגולה וזוהרת, ובכך ננעלו חבילות הספרים של סבא, ומכתבי האהבה בתוכן.
המכתבים הגיעו לדירתה של הדודה רבקה ארוזים בחבילות הדואר הסובייטי, והספרייה של סבא מילאה את חדר הילדים בשכונת בורוכוב בגבעתיים עד אפס מקום. כשסבא הגיע לישראל, הוא שבר את החותם המבריק והשיל את עטיפת הנייר העבה. הוא פתח את הספרים בזהירות, דלה מתוכם את הדפים הדקים והשבריריים, סידר אותם לפי תאריכים בתיקי הקרטון, ועכשיו הם היו מונחים לפנַי, דפי מחברת ישנים שהאותיות רצות עליהם למרחקים, כמו חיות מדבר זעירות.

לאחרי מחלה קשה הלך לעולמו ד”ר ליטווק, ידען גדול ומומחה בתחום תרבות רוסית-יהודית. אלמנתו מעוניינת למסור את הספרייה בשלמותה או חלקה למוסד או לגוף פרטי. הספרייה מכילה ספרים בשפה הרוסית בלבד. לפרטים 0544655468
Вдова доктора Литвака заинтересована передать библиотеку покойного целиком или по частям частным лицам или учреждениям. За справками 0544655468

צילום: עפר גולדפרב

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=15605

פייסבוק: מירי ליטווק- סופרת זכרונות; אונייגין שאהב את סבתא קלרה

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

דמעות האופרה - סיפור

אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. "אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין", היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. "אל תשכח, גידי", היא הוסיפה בנימה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אישה יפה

"אחותי רינה נולדה ארבע שנים אחרַי קיבלה את כל אהבתה של אמי. זאת הייתה החלוקה. היא הייתה הבת של אמא ואני - לא. כולם ידעו את זה בכל פלגי המשפחה: אמא אהבה רק את רינה. הרגשתי...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה