שני בתים וגעגוע – פוסט חזרה הביתה

בחורה עם מחשב נייד

טיסת "טרנסביה", ה – low cost ההולנדי, נוחתת בשדה התעופה "סכיפול" אחרי חצות.
אנחנו מותשים, למרות שמדובר בטיסה של 4.5 שעות בסך הכל במהלכה לוטם הקיא את בני מעיו כאילו אכל זה עתה את כל המנות בתשלום שהיו בתפריט ההולנדי. גם לירי הרגישה לא טוב והתלוננה כל הלג האחרון של הטיסה על בחילות. בנוסף הכיסאות לא ירדו אפילו מילימטר אחורה, מה שלא אפשר אפילו לדמיין שינה גם לתלמידים מצטיינים ב – NLP.
לזכותן של דיילות "טרנסביה" ייאמר כי הן השתלטו על המפגע התברואתי שהותיר לוטם, במיומנות ראויה למקצועניות שמורגלות בניקוי זירות פשע. הן החזירו את המצב לקדמותו באותו פרק הזמן שלקח לי "למשוך" את כל גופו של הנסיך שלנו בג'ל הידיים שהיה בשירותים, רק כדי לתת לגופו ריח נעים. מצוידות במגבונים וגרגירי קפה (?) הן הסתערו על המושב דמוי הסקאי ובדרך שאינה ברורה לי הצליחו להיפטר הן מה"ראיות" והן מהריח. אני חוזרת איתו לשורה 17 במטוס בידיעה כי נותרה רק חצי שעה לסיוט האווירי הזה ונשבעת כי מעתה לא מזמינים טיסות שנוחתות אחרי תשע בערב בשעון המקומי גם במחיר של אובדן יום בארץ.
המטוס נוחת לבסוף בחבטה עזה בקרקע ואני מנסה לפענח מה אני מרגישה מלבד רצון עז להתקלח.
האג מקבלת את פנינו עם 20 מעלות צלזיוס נעימות ומעבירה אותנו בקלילות אירופאית בין התחנות השונות- ביקורת דרכונים ואיסוף מזוודות, החוצה ללילה הנעים הזה.
גם בנסיעה הביתה אני עדיין לא מרגישה שמחה או געגוע וחוככת בדעתי האם זו העייפות שממסכת את המנעד הרגשי שלי , או שהמנעד שלי עוד לא נחת בהאג או איבד את מזוודת הרגשות שלו….אבל היות שלירי מאיימת בהקאה נוספת, הפעם במונית עם כיסאות מבד וללא צוות ניקוי זירות הפשע, אני מתרכזת בה בניסיון להסיח את דעתה מתחושת הקבס.
שתיים לפנות בוקר ואנחנו בבית, או לפחות במבנה שאנחנו מכנים "בית" בחמשת החודשים האחרונים. אבל האם זה בית? האם זה יותר בית מדירת ה – Airbnb ששכרנו בשכונה הירוקה בכפ"ס עד לפני מספר שעות?
שלוש לפנות בוקר וכולם במיטות, מקולחים ומריחים טוב. הבגדים מסתובבים להם במכונה, מתנקים גם הם ואני יוצאת למרפסת חדר השינה שלנו – אחד המקומות האהובים עלי בבית. בית שאני מאוד אוהבת ומרגישה שהפכתי ל"בית" ובכל זאת – משהו לא מסתדר לי….משהו כאילו התהפך בחופשה הזו, התערער…

החזרה להאג אמורה להיות חזרה הביתה, אבל מרגישה קצת זרה, מצריכה התאהבות מחדש. מרגישה כמו לחזור לאהובה חדשה אחרי בגידה עם האקסית המיתולוגית – ישראל. זו לא התאהבות מחודשת, הרי כבר התאהבנו ויש מאחורנו פרק זמן של "חברות", אבל יש ספקות ומנכרת השאלה אם זה – זה ויחסינו לאן…ומעל הכל מרחפת השאלה – את מי אוהבים יותר ומי היא ה"אישה" הראשונה?
כי רילוקיישן הוא סוג של ביגמיה – אהבה לשתי מדינות – שעם אחת התחתנו והיא אם ילדינו, ועם השנייה אנחנו מנהלים רומן, שאנחנו לא יודעים כמה ארוך הוא יהיה. האישה הראשונה יודעת על הרומן והשנייה יודעת על קיומה של האקסית המיתולוגית ואיכשהו זה עובד. בשגרה. אבל במעברים ובחופשות עולות השאלות ועולה הספק והן מתחרות ביניהן על האהבה שלך.
אין ספק שנישואים הם עבודה מתמדת ולא קל להיות נשוי כל כך הרבה שנים ולזכור תמיד ש"יש לנו ארץ נהדרת". לעיתים מתחשק "אנטריקוט" כמו שאייל גולן היטיב להגדיר זאת, גם לצמחונים שביננו ובטח אחרי ימים רבים של "שוקולד השחר". והאג היא האנטריקוט. היא שונה, היא מחדשת, מאתגרת גם במזג האוויר, היא קוסמופוליטית, רעננה ולעיתים החיים איתה יותר קלים. מזיעים פחות. אבל ישראל היא השורשים, האמא, היא פרק א' והיא תהיה גם הסיום.
זה לוקח כמה ימים לנחות באמת, להתאהב מחדש ולהיזכר למה אנחנו יחד כשיש אישה שמחכה בבית. זה קצת כמו בסרט "50 דייטים ראשונים" שהגיבורה שסובלת מבעיית זיכרון, נזכרת באמצעות קלטת וידאו בכל בוקר מחדש מי היא, למי היא נשואה ומדוע התאהבה בו.
ולא צריך להכפיש את ישראל כדי להצדיק את האהבה להאג,
פשוט צריך להכיר בעובדה שאפשר שלתקופה מסוימת יהיו שני בתים וגעגוע….

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.