הבלוג של איי לאב יו טרמינל

לא הייתי בכל מקום אבל זה ברשימה שלי (סוזן זונטאג). רוני ערן, עיתונאית ועורכת תוכן בתחום התיירות (גם פזמונאית, אבל זה סיפור אחר) . אוהבת טרמינלים ועוד יותר את מה שהם מובילים אליו - מקומות, אנשים וסיבות טובות לארוז מזוודה. Roni... +עוד

לא הייתי בכל מקום אבל זה ברשימה שלי (סוזן זונטאג). רוני ערן, עיתונאית ועורכת תוכן בתחום התיירות (גם פזמונאית, אבל זה סיפור אחר) . אוהבת טרמינלים ועוד יותר את מה שהם מובילים אליו - מקומות, אנשים וסיבות טובות לארוז מזוודה. Roni Eran, travel blogger & journalist, content editor. Loves terminals and everything they lead you to – places, people, every good reason to pack a suitcase and hit the road.

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מיוני 2018

טטיאנה, פעם אזרחית מזרח ברלין שהיתה נשואה לאיש השטאזי הובילה אותי בברלין ליום שבו התהפך עולמה במלאת 30 שנה לנפילת החומה וערב עלייתה לישראל. על סודות, שקרים והחיים הטובים של הקומוניזם.

טטיאנה רוגה

זה התחיל באקראי, בבית קפה בתל אביב, עם רוני וטטיאנה. רוני דותן, חבר ישראלי, וטטיאנה רוגה, בת זוגו הברלינאית. זו היתה הפעם הרביעית שפגשתי אותה. חייכנית, חברותית, בת 55, גרושה פעמיים, שני ילדים מתבגרים, יהודיה כשרה מאז דצמבר אשתקד ועוד מעט עולה חדשה. כבר מפטפטת בעברית ומחוברת לגמרי (שלא לומר מאוהבת) ליהדות ולישראל. שאלתי אותה איך הרגישה ביום שבו נפלה החומה. ציפיתי לכל מה שצף אוטומטית בראש מערבי – שיחזור תחושת החופש, האופוריה, רגע היסטורי מכונן וכל זה.

“זה היה נורא”, אמרה. “העולם שלי התרסק”.

“היה לי הכל”, המשיכה מיד כאילו נפתחה בה איזו עליית גג שהיתה נעולה זמן רב. “כן, היינו צריכים להבעיר פחמים במשך שעתיים כדי לחמם את הדירה, אבל כך חיממו כולם…נכון, לא היה מגוון עשיר מאוד של מזונות אבל זה מה שכולם אכלו, וכשהייתי צריכה רופא הייתי פשוט הולכת לרופא ובחינם”.
“ומה עם החופש האישי? החיים בצל השטאזי?” שאלתי. “בעלי היה בשטאזי”, אמרה. בצהרי היום ההוא בתל אביב התחיל להיפרם סיפור החיים שלה, וידעתי שנמשיך אותו יום אחד בברלין, במקומות שבהם התרחש הכל.

ערב ציון 30 שנה לנפילת החומה ואיחוד גרמניה הגעתי לברלין וטטיאנה הובילה אותי במסלול חייה – חיים של אשה צעירה, שגדלה על דיאטה אידיאולוגית בלתי ניתנת לערעור והאמינה בכל ליבה, שהחיים בחברה הסוציאליסטית של ה-DDR הם החיים הטובים באמת, אמונה שהיא מחזיקה בה עד היום.

3 ד

 מיקום תחנת המעבר למערב ברלין בשווייטר שטראסה

רצים אל החופש?
אנחנו נוסעות במטרו לרובע פרינצלאוארברג בחלק המזרחי של העיר ונבלעות בזרם מתגבר של צועדים בכיוון Mauerpark , בואכה שוק הפשפשים התוסס של ברלין. בצומת הרחובות Bernauer-Eberswalder-Schwedter , על קיר בניין בן שלוש קומות יש צילום ענק של המון אדם. “התמונה צולמה ביום שבו נפתח כאן הגבול ואנשים החלו לעבור למערב העיר”, היא מסבירה. האנשים בצילום אינם מחייכים, אין הבעות של שמחה. הם נראים קצת הלומי רעם.

“גם את הלכת?”, שאלתי. “לא. הרגשתי נבגדת”.

מתחת לתמונת ההמונים הנדחקים אל המערב טטיאנה מדברת על חופש. מפתיע עד כמה יכולה תפיסת החופש להשתנות מאדם לאדם. “לְמה בעצם השתוקקו האנשים האלה? לקוקה קולה? לג’ינס של ליוויס? לבננה? טלוויזיה צבעונית? להגיע לארצות רחוקות? בשביל המזרח גרמנים שלא רצו את המהפך הזה, וגם בשביל אלה שרצו בו – זה היה שינוי אדיר, שלא יכולת לתאר לעצמך איך ישפיע על חייך האישיים. חופש זה יפה, אבל אי אפשר לאכול חופש. אם אין עבודה ואין כסף איך תגיעי לארצות רחוקות? המשכילים, בעלי המשרות הטובות, שרדו יפה במערב. אבל רבים מאלה שרצו את האיחוד היו פועלים חסרי השכלה. המפעלים שלהם היו הראשונים להיסגר והם לא היו מסוגלים להילחם בשביל ג’וב או דירה במציאות החדשה. מפעלים אחרים, שהמשיכו להתקיים לזמן מה, לא הכירו את השוק, לא ידעו כלום על פרסום ושיווק בעולם המערבי ובהמשך גם הם נסגרו. ועם החופש באו האבטלה, הסמים”.

אבל נראה שעיקר אמונתה של טטיאנה רוגה בדרך החיים הסוציאליסטית נעוץ במערכת היחסים הרגשית שהתקיימה מבחינתה בין המדינה הסוציאליסטית לאזרחיה. “בחברה הקפיטליסטית אין לַפְּרָט שום חשיבות. אם אַת לא תעשי את העבודה מישהי אחרת תעשה אותה. מבחינת המעסיק שלך אַת יכולה ללכת, הוא ישיג עובדת אחרת במקומך, אולי טובה לא פחות וגם זולה יותר. בחברה הסוציאליסטית נתנו לך להרגיש שהמדינה זקוקה לך! לכל אחד מאיתנו! כל אחד היה חשוב, וזו היתה הרגשה נהדרת”. היא מצביעה על שלט רחוב Schwedter . “זה שלט ישן מימי מזרח גרמניה. בכל פעם שאני רואה את הפונט הזה אני מרגישה בבית”.

מאו

מאואר פארק

דירה עם נוף לחומה

אנחנו חוצות את מאואר פארק. פעם שטח שומם בשל סמיכותו לחומה וכיום אחד המקומות השוקקים והנעימים ביותר בברלין לבלות בהם את יום ראשון. בדוכנים נראים עדיין מדי צבא מזרח גרמני, תגים צבאיים, מסכות אב”כ ישנות. על הדשא פיקניקים ונגנים, ואמני רחוב חמושים בתרסיסי צבע מציירים על קיר שאינו חוסם דבר. צוות צילום מצלם קליפ עם שלושה ילדים זעופים ששרים ראפ על שלגיה. אנחנו הולכות אל שווייטר שטראסה 79, שם התגוררה. פעם זו היתה שכונת פועלים עם בתים באפור-מדכדך ושכר דירה של 48 מארק מזרח גרמני. כיום שכר הדירה כאן 1200 יורו.

דירתה בקומה השלישית נשקפה אז אל החומה ואל מערב ברלין. “הדירה נחשבה לא אטרקטיבית”, מסבירה טטיאנה. “רחוב שוויטר היה צמוד לחומה ורק הצבא הורשה לנוע בו, כך שיכולת להיכנס הביתה רק דרך חצר הבניין ברחוב הסמוך, ובגלל הקירבה לחומה אי אפשר היה לארח באופן ספונטני. אם רצית להזמין חברים היית צריכה להודיע על כך כארבעה שבועות מראש ולקבל אישור”.

pa 2

במסעדת Zum Schusterjungen (שוליית הסנדלר), ברחוב Danziger מס’ 9, אפשר עדיין לאכול אוכל מזרח גרמני של פעם. את פינות הרחובות בדרך מאכלסים בתי קפה ומסעדות טרנדיים, עם כריכים מארבעה סוגי לחם, מנות טבעוניות, סושי, מאכלי ים.

“בימי ה-DDR היתה בכל פינת רחוב ‘אֵק קְנָיְיפֶּה’ – ‘מסעדונת פינתית’. פועלים היו באים אחרי העבודה לשתות בירה או כוסית וודקה. התפריט היה מצומצם: ביצים עם האם, פרוסות לחם מרוחות בשומן. עם איחוד גרמניה הן נסגרו די מהר. הבירה בהן התייקרה וכבר אפשר היה לקנות בירה זולה בסופרמרקט. כך מת גם המפגש החברתי של שתיה בצוותא, החלפת דעות ובדיחות פוליטיות. מחירי השכירות זינקו ובעלי החנויות כבר לא יכלו להחזיק בהן”. נשמע כמו התהליך המוכר של ג’נטריפיקציה, אבל בברלין זה יותר מורכב מזה.

טטיאנה מזמינה Würzfleisch, מנה פופולארית ששרדה מעידן ה-DDR –  ראגו של כמה סוגי בשר טחון, מח עצמות, חלמון ביצה, מוקרם ומוגש עם טוסט. אני מזמינה מרק סוליאנקה (Soljanka) – עוד מנה מיתולוגית אהובה, שגם שווקה בקופסאות שימורים. בשנים האחרונות חזרו לייצר אותן עבור המתגעגעים לימים הטובים של הסוציאליזם. זהו נזיד של בשר בקר, עצמות, גזר, רסק עגניות ומלפפונים חמוצים, שמוגש עם פלח לימון וכף שמנת חמוצה. קשה להתווכח עם טעם של נוסטלגיה.

pa 8

מעדני המזרח – וורצפלייש ומרק סוליאנקה ב”שוליית הסנדלר”

מיי פירסט ליוויס
טטיאנה רוגה נולדה לזוג קומוניסטים נלהבים מפוטסדאם. אמה, אירינה, ילידת לטביה, היתה אז בת 40. ואביה, ולטר, יליד ברלין, היה בן 50. לוולטר רוגה היתה אמונה מוחלטת בצדקת הקומוניזם אבל גם ביקורת נוקבת על השלטון. בשלב מאוחר בחייה גילתה שעברו של אביה כולל פרק רוסי דרמטי וישיבה של 10 שנים בגולאג בסיביר. כששב לברלין למד צילום והפך לצלם הסטילס של DEFA, אולפני ההסרטה של מזרח גרמניה, והמשיך להיות חבר נאמן וביקורתי במפלגה הקומוניסטית. אמה עבדה במשרה ניהולית במפעל אריגה. סוד אחר שהתגלה לבתם בבגרותה היה שאביה היה לא רק צלם. הוא עבד עבור הק.ג.ב.

משפחה 1

טטיאנה בת 18        אביה, ולטר רוגה          טטיאנה עם אמה בחופשה משפחתית

 ולט 2

ולטר רוגה – צלם סטילס באולפני ההסרטה של מזרח גרמניה, ועל הדרך עשה תפקידים קטנים 

 ישראלים שביקרו במזרח גרמניה בשנות ה-70 סיפרו על המשגיחים מטעם השלטונות, שנצמדו אליהם כדי שלא ידברו עם מי שלא צריך. תמונת משגיח כזה שהצטיירה בראשי לא דמתה בכלום לדיוקנה של טטיאנה רוגה. טטיאנה בת ה-19, ילדה-טובה-ברלין עם תשוקה לנסיעות ושליטה ברוסית ובגרמנית ואנגלית לא רעה, עשתה בדיוק את זה מטעם ה”יוגנד טוריסט”, חברה ממשלתית שארגנה טיולי צעירים מהמערב במזרח גרמניה. תפקידה היה לשים עין שלא יפתחו שיח פוליטי, בפרט עם אנשי תנועות השלום והכנסיה. הכנתה לתפקיד כללה צפייה השוואתית במהדורות החדשות של המערב והמזרח ודיונים עם אביה על הטיעונים שהיא עלולה להיתקל בהם.

חופשה ברוסיה 1

טטיאנה והוריה בחופשה משפחתית באוקראינה

המפגש עם קבוצת התיירים הראשונה שלה היה מפתיע לטובה. היא אפילו חלקה איתם את החלום האולטימטיבי של כל נערה מזרח ברלינאית: ג’ינס של ליוויס. “כשעמדנו מול החומה מהצד המזרחי של שער ברנדנבורג התחילו השאלות: למה בניתם את החומה? זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים שלא חשבו כמוני ומעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. עניתי תשובה מאוד ‘קומוניסטית’, משהו כמו ‘רצינו להגן על עצמנו מהקפיטליזם’”. בהמשך הפכו תשובותיה מלומדות יותר והיא מחזיקה במשנה הזאת גם היום.

“לפני חלוקת גרמניה ב-1961 הרוויח רופא במזרח 2,000 מארק מזרח גרמני בחודש. במערב השתכר רופא 7,000 מארק מערבי. רופאים רבים חיו במזרח ועבדו במערב. זה קרה עם בעלי מקצועות רבים. הסברתי שהקמנו את החומה כי זה הזיק לכלכלה שלנו. כלכלית ופוליטית בניית החומה היתה החלטה נכונה”.

ביום האחרון של הטיול עצר האוטובוס בחנות מותגים לתיירים. “האחראי על הקבוצה לקח אותי הצידה ואמר: ‘תבחרי מה שאת רוצה’. מלמלתי שאשמח לבונבוניירה After Eight, שהיתה ממתק נחשק. ‘לא’, הוא אמר. ‘אנחנו רוצים שתקחי ג’ינס ליוויס’”.

שלישיה 1

רובע פרינצלאוארברג

נשואה לשטאזי

אם בגידת המדינה באזרחית טטיאנה רוגה לא הספיקה, הגיעה בגידה קשה הרבה יותר, מבית.
היא פגשה את דירק, בעלה לעתיד, בכנס של תנועת הנוער המזרח גרמנית, שבו עבדה, וכחודש לאחר מכן הביאה אותו הביתה, להכיר את הוריה. “לאבי היה חוש ריח נדיר לזיהוי אנשי השירות החשאי”, סיפרה. “הוא שאל את דירק איפה הוא עובד ודירק השיב – במשרד החוץ. “אתה לא עובד במשרד החוץ!”, אמר לו אבי. הורי הזהירו אותי שוב ושוב שהוא אינו מי שהוא אומר שהוא, שיום אחד אתעורר ויהיה מאוחר מידי, אבל אני לא רציתי לשמוע. הייתי מאוהבת”.

לקראת נישואיהם דרש ממנה בעלה לעתיד לנתק את קשריה עם חבריה במערב ברלין ודרש מאמה לנתק את הקשר עם אחיה באנגליה. “בעבודה שלי לא יאהבו את הקשרים האלה”, נימק. זה סַדַק לרגע את חומת האהבה של טטיאנה רוגה, אבל לא מוטט אותה. הם נישאו כשהיתה בת 21. היא ניתקה את הקשרים עם חבריה במערב. אמה סירבה. שנה לאחר מכן נולדה בתה, אלנה. שבע שנים אחר כך התגרשה והתחילה מחדש, בלי בעלה ובלי בתה.

איך גילית שבעלך היה בשטאזי?
“החלטתי להתגרש ופניתי לעורך דין. בין השאר מסרתי לו את מספר חשבון הבנק של בעלי. אבל זמן קצר לאחר מכן נפלה החומה והעולם השתנה בן לילה. בעלי איבד את משרתו. אני עדיין עבדתי ב’יוגנד טוריסט’ אבל העתיד היה מעורפל. חשבתי שאולי נכון לנסות להישאר יחד. קיוויתי שהתהפוכות בחוץ יצרו בינינו קירבה מחודשת. הודעתי לעורך הדין שאני עוצרת את המהלך. הוא אמר ‘טוב, אבל כדאי שתדעי שמספר חשבון הבנק של בעלך הוא מספר של חשבונות השטאזי’. הייתי בהלם”. כשחזרה הביתה התעמתה עם בעלה. הוא מצא שפע של הסברים ולא הודה בדבר. יחלפו עוד חמש שנים עד שתגלה את מלוא היקפה של הבגידה.

6

היום שבו נפלה החומה

“זה היה יום חמישי. בעלי היה בעבודה. השכבתי את אלנה לישון והדלקתי את הטלוויזיה. שידרו מסיבת עיתונאים עם גונתר שרבובסקי, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה. ‘שמענו שיהיה מעבר חופשי בין שני חלקי גרמניה, זה נכון?’, שאל אחד העיתונאים. ‘זה נכון’, ענה שרבובסקי. והעיתונאי המשיך ‘ממתי זה יהיה בתוקף?’. שרבובסקי התלחש עם העומדים לצידו ואמר ‘מרגע זה’. היה ברור לי שמשהו גדול קורה אבל לא היתה לי שום כוונה לעבור למערב. הלכתי לישון. בדיעבד הסתבר שלא היתה שום תוכנית לפתוח את הגבול באותו יום, אבל דבריו של שרבובסקי הובנו כלשונם והמונים החלו להתאסף במעברי הגבול, והמשטרה והצבא קיבלו הוראה לפתוח אותם.

“למחרת בבוקר שמעתי ברדיו שהגבול נפתח. בתחנת המטרו פגשתי חברה לעבודה ויחד נסענו למשרד. כשיצאנו מהרכבת הרחובות היו ריקים לגמרי. אנשים פשוט לא באו לעבודה. הם רצו למערב ברלין. כשהתקרבנו לתחנת ביקורת הגבולות בפרידריך שטראסה ראינו המונים צובאים על המעבר. כשיצאתי בשלוש מהעבודה כבר לא הצלחתי להגיע לרכבת. עוד ועוד אנשים נפלטו מהרכבות אל תחנת פרידריך שטראסה כדי לחצות את הגבול. ההמון סחף אותי בכיוון הנגדי. אנשים נראו באקסטזה”. כשחזרה הביתה בעלה היה בבית. הוא היה לחוץ. השטאזי היו הדבר השנוא ביותר במזרח גרמניה והוא וחבריו ידעו שמתקרב הרגע שבו יצטרכו לחשוף הכל. “מאותו יום הוא התחיל להביא הביתה מסמכים ולשרוף אותם בתנור”.

נסיונותיה לשקם את נישואיה לא צלחו. שנה לאחר הגירושים החליטה לעשות מה שעשו רבים כשארכיון השטאזי נפתח לציבור – לברר האם יש להם חומר עליה. “ישבתי בארכיון וארכיבאי בא לקראתי עם עגלה ועליה הר של תיקים. ‘אתה בטוח שזה שלי?’. הוא הנהן. התחלתי לקרוא”. בעלה עבד במחלקה של השטאזי שהיתה אחראית למעקב והקלטות של שיחות טלפון. אבל זה לא היה החלק הגרוע. היה שם חומר רב על אביה. מהתיקים הסתבר לה שהשטאזי חשדו שהוא עובד עבור הק.ג.ב. והורו לבעל לעתיד להדק את הקשר עם הבת ולאסוף מידע על אביה בתמורה לקידום. “גיליתי גם שכל מה שידעתי על חייו של בעלי, משפחתו, חבריו, היה שקר. מי שהוצגו בפני כמשפחתו היו משתפי פעולה של השטאזי”.

IMG_2318

צ’ק פוינט צ’ארלי

להיות שייכת
אנחנו יושבות בבר גגארין, קפה-מסעדה פופולארי על שם הקוסמונאוט הסובייטי הנערץ יורי גגארין. אנחנו חוזרות לאלנה, כיום בת 33. השיחה לא קלה לטטיאנה. “בעלי לשעבר היה פריק של שליטה והיו לו קשרים במקומות הנכונים”, היא אומרת לאט. “הוא ואלנה היו מאוד קרובים. ידעתי שלא אצליח להוציא אותו מחיי אלא אם אוותר על המשמורת עליה. היום ודאי הייתי עושה דברים אחרת, אבל אז זו היתה ההחלטה הנכונה”. הן נפגשו פעם אחת לפני 10 שנים. הפגישה היתה מנוכרת. אלנה ביקשה כסף. הן התנתקו שוב.

כיום, 30 שנה אחרי איחוד גרמניה, כינוי הגנאי Ossi (מזרחי), שעושה הפחתה למזרח גרמנים, הולך ונעלם, אבל מעמדם של מי שזכו בחופש, או נזרקו למים הקרים של החברה הקפיטליסטית והשוק החופשי, תלוי את מי שואלים, אינו לגמרי שוויוני. חלק מהם עדין מרגישים אזרחים סוג ב’. המערב גרמנים מצידם קַבלו על כך שהם נושאים על גבם את ההשקעות הגדולות שהשקיעה המדינה בשיפוץ מזרח גרמניה.

“לדעתי האנשים בצילום ברחוב שווייטר לא קיבלו את החופש שעליו חלמו”, אומרת טטיאנה. “בשבילי מזרח גרמניה לא היתה דיקטטורה אלא מדינה נהדרת. הייתי שמחה לו הילדים שלי יכלו לחיות כמה שנים במזרח גרמניה של אז ולהרגיש את הסולידריות, את תחושת הערך, את החמימות”.

עע

החודש היא עולה לישראל. מה שהתחיל בעשר שנות התנדבות בעמותת “אבני הנגף” להנצחת תושביו היהודים של הרובע שלה במערב ברלין, הוביל להיכרות עם רוני דותן, ישראלי שביקש להנציח את קרובות משפחתו. ההיכרות הובילה לזוגיות וזו הולידה פרוייקטים של הנצחה, כמו קרון השואה, קרון שהוביל יהודים למחנות, אותו הביאו רוגה ודותן מגרמניה והפכו אותו לאתר הנצחה בבית “יד לבנים” בנתניה. בימים אלה הם עוסקים בשני פרוייקטים חדשים – תחקיר שבודק מעורבות של אדמירל קנאריס, ראש שירות המודיעין הצבאי של גרמניה במלחמת העולם השנייה, בהצלת יהודים, והפקת סרט תיעודי על סאלי ביין, “יאנוש קורצ’אק של הילדים המיוחדים”.

“אף פעם לא הייתי שייכת לשום קבוצה”, אומרת טטיאנה. “בשביל הגרמנים הייתי רוסיה, בשביל הרוסים הייתי גרמניה. כשנפלה החומה כבר לא הייתי שייכת למזרח גרמניה, ובמערב תמיד אהיה מזרח גרמניה. אני רוצה להיות שייכת בישראל”.

*

rchghv 6

הידעת?

כמה עובדות על החיים במזרח גרמניה שלפני נפילת החומה

♦ מוצרי הצריכה המערביים הנחשקים ביותר במזרח גרמניה הסובייטית היו: בונבוניירה של After Eight; עטי פליקאן; טושים צבעוניים; סבון נוזלי של Fa וניוואה; סבון פלמוליב; קפה ג’ייקובס; בננות, קוקה קולה, סניקרס של אדידס, והכי הכי – ג’ינס ליוויס.

♦ כדי לחמם את הדירה היה צורך להבעיר פחמים במשך כשעתיים. היה חשוב לדעת עד מתי להשאיר את דלת התנור פתוחה כדי שהחמצן יזין את האש, ומתי לסגור אותה כדי שישאר רמץ להדלקה הבאה, אחרת היית צריך להתחיל מחדש להדליק עץ, שיבעיר את הפחמים וכו’. בחורף שמו אמהות את הפיג’מות של ילדיהן בגומחה בתנור לפני השינה, ולפעמים גם תפוח עץ, שהיה יוצא אפוי קלות וטעים טעים.

♦ משהו שידעו כל דיירי הרחובות הצמודים לחומה: לא מומלץ לברוח ביום גשום. אנשים טעו לחשוב שהקור והערפל יקלו על הבריחה, אבל הצבא ציפה לזה והציב חייל כל 10 מטרים. אם כבר, כדאי היה לברוח בימים חמים, אז היו החיילים עצלים יותר, ישבו בצל או פטפטו עם דיירי הקומות התחתונות.

♦ אם תפסת את הפועל של מוכר הפחמים ביום טוב הוא היה מוריד לך את שק הפחמים שקנית למרתף. אם הוא היה עצבני היית מוצא את ערימת הפחמים שלך זרוקה בחזית הבית.

♦ את הביקורת שלהן על השלטונות טמנו להקות הרוק של מזרח גרמניה בדימויים שכולם ידעו לפענח. הם שרו על זנות, על הפחד משירות החובה הידוע לשמצה בצבא המזרח גרמני, על הגעגוע לחופש. למשל, השיר SOS של Silly, להקת הרוק הנערצת על טטיאנה רוגה הצעירה, הוא מטפורה על טביעת הטיטאניק, שטומן בחובו ביקורת על החיים במזרח גרמניה; בשיר “דרומה” שרה להקת Lift: “דרומה, אני רוצה לעוף. זה החלום המתוק ביותר שלי. מעבר לגבעות, להצמיח כנפיים…לחתוך מכאן…”.

♦ בסקר שערך העיתון “דר שפיגל” לפני עשר שנים השיבו 57% מהנשאלים, תושבי מזרח גרמניה לשעבר, שהיו יותר אלמנטים חיוביים מאשר שליליים בחיים במזרח גרמניה.

♦ אוסט-טלג’יה (צירוף של ost – מזרח – ונוסטלגיה) היא תופעת הגעגועים לתחושת הקהילה, לסולידריות ולתרבות של מזרח גרמניה.

♦ Café Sibylle, פרוייקט חברתי ברובע פרידריכסהיין-קרוייצברג, הוא המקום לאוסטלג’ים לחוש את משב הרוח הסוציאליסטי החמים של ימים עברו. הקפה מלא בצילומים, מגזינים, רהיטים, וכרזות תעמולה עם פועלים מסוקסים ויפי תואר ממזרח גרמניה שלפני האיחוד.

♦ במוזיאון ה-DDR ב- Kulturbrauerei- מבשלת הבירה שהפכה למרכז תרבות, אפשר לראות כ-800 פריטים מקוריים, ביניהם מוצרים, כרזות, צילומים, הקלטות וסרטים, שמתעדים את חיי היום יום במזרח גרמניה הסובייטית.

♦ בדיחה שרצה בימים שלפני נפילת החומה: קתרינה ויט, האלופה האולימפית הנערצת של מזרח גרמניה בהחלקה על קרח, ואורחת קבועה בנשפי ההנהגה, רוקדת בנשף עם ראש ממשלת מזרח גרמניה, אריך הונקר. “קתרינה, את מביאה כבוד גדול למזרח גרמניה, אשמח למלא כל משאלה שלך. “אריך”, היא עונה, “משאלתי היחידה היא שתפתח את הגבול”. “קתרינה יקרה”, אומר הונקר, “למה לא אמרת שאת רוצה להישאר איתי לבד?’”.

עוד מהבלוג של איי לאב יו טרמינל

תצוגה מקדימה

וינטג' ואמונה בלונדון

לונדון היתה מאז ומתמיד העיר שלנו. במשך שנים היינו, רייכמן-האספן ואני, מקפידים לפקוד אותה לפחות פעם בשנה. היא היתה מולדתנו השנייה ומלכתם היתה לגמרי גם קצת מלכתנו. התפריט הקבוע כלל לינה וארוחת בוקר במלון צנוע במרכז העיר...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

המדריך לפולניה החופשת בפולין

אני פולניה, וכמו שאומרים אצלנו בעדה, אתם עוד תודו לי. חזרתי מפולין, ומה אגיד לך זושה, יותר טוב תתחילי לרשום. בעצם אם בודקים בציציות אני רק חצי פולניה. אבי מפולין, אמי מגרמניה, ויש לי חיבור מאוד מסויים לשתי הארצות האלה,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה