הבלוג של roeeyavin

roeeyavin

עדכונים:

פוסטים: 63

החל מאוקטובר 2013

הדגל פשוט הטריף את דעתי. בכיתי. אמרתי לה שאני חושב שאני בכלל ימני ולאומן. בקשתי ממנה שתשב לידי ותלחש לי כול מיני דברים יפי נפש של השמאל.

09/11/2013

אני מצטער, שאני פותח את הבלוג, בהטפות מוסר. אני גם יודע שאלה שפה, הם אלה שבסדר ואתם חוטפים בשביל אלה שנעלמו. הפוסט הראשון קיבל 90 ליקיים. הפוסט השני פחות מ-30. מה קרה?! לא פרסמתי שאני חולה בניוון שרירים?! אתם צריכים שאני אדבר אליכם כמו אמנון לוי, זה העניין? אין לי בעיה. יש לי תעודה של מורה לדרמה. שלוש שנים למדתי דרמה. לא משחק, לא תיאטרון – דרמה. אני אוסף את עצמי ומדדה שעות על ההליכון מחדר השינה למחשב, רק בשביל לשעשע אתכם. מנסה לכתוב דברים מצחיקים ואתם בורחים לי כאילו יש לי כוח לשחק אתכם תופסת.  בשניות אני יכול לגרום לכם לבכות, בשניות. אבל לא, אני מרחם על הקוראים שלי. מגונן עליהם מהעולם האכזר…(פאוזה. אני מנסה לקחת אוויר) וחוץ מזה, רציתי להגיד לכם, שאני לא רק חולה מאוד ובעל רישיון ממשרד החינוך לייצר דרמות, אני גם 100 אחוז פולני. ותאמינו לי, שאני יכול לגרום לכם לכאלה רגשות אשמה, שאתם בכלל תצטערו על הרגע שנכנסתם לבלוג שלי. “אז מה, שולה” – תאמרו לזוגתכם – “גם את לא מצליחה להירדם?”. והיא תשיב: “כן. יאללה, בוא נרד מהמיטה ונקרא כבר את הבלוג המחורבן שלו”. זה מה שאתם רוצים? אין שווווום בעיה… (התקפת שיעול. מסדר את הנשימה) אמרתי לעצמי, אולי נשתף אתכם גם בעשייה. שתשלחו תמונות. אתם תצלמו לכם בכיף ואני אעשה את העבודה המחורבנת של הכתיבה. תמונה אחת לא קיבלתי. אין לכם זמן. “הי שולה, תראי, איש עם הליכון מסתובב בגשם ומנסה לצלם, אבל הוא לא יכול גם להיאחז בהליכון וגם לצלם ובכול פעם שהוא מצלם הוא נופל ויש לו רק תמונות של בוץ. איזה מסכן!”.  (חרחור. אני מסדר את הנשימה ומנסה להיות פייסני) ואולי אתם לא אוהבים את מה שאני כותב? זה בסדר. אבל תגיבו. בשביל זה אני עושה את השיחה הזאת. תגידו מה אתם רוצים. באיזה תדירות? אני הרי פה בשבילכם. אז היום אני ממשיך כרגיל. מחכה לתגובות שלכם. רק תדעו לכם, שעוד מעט אני מתכוון לקחת אתכם מכדור הארץ וכבר לא תוכלו לפרוש באמצע.

ועכשיו להמשך קורותיו של צונאמי.

את רקפת הכרתי בכיתה ה’. עד לאותו הרגע חשבתי שנשים ממש יפות יש רק בסרטים. היא הייתה יפיפייה למרות שהחולצה הכחולה הייתה זרוקה עליה כמו שק, במקום להבליט גם עוד כמה שיפועים יפים. רקפת הייתה קיבוצניקית בת 18 ובשנת שירות, אבל הפער של 7 שנים לא הפריע לי להתייצב בתנועה באותו אחר-צהרים ולהיהפך לחניך שרוף. שרוף ושורף, כי הייתי עם המון אנרגיות וקצת טיפשי היה לחשוב שאני אשב בשקט בפעולות, דבר שלא הצליחו להוציא ממני בבית הספר תחת משמעת כבדה. יום אחד קראו לי לשיחה עם רקפת הקומונרית. היא בטח חשבה שהשיחה תימשך חמש דקות ותסתיים בצעקות, אבל אחרי כמעט ארבע שעות, כשראיתי שאף אחד כבר לא נשאר ונעשה חשוך, הצעתי ללוות אותה לקומונה. דברנו על הכול. היא הסבירה לי מה זאת התנועה ומה זה סוציאליזם. הכי הדליק אותי בורוכוב. הרעיון של הפירמידה ההפוכה. העם היהודי חי בפירמידה הפוכה במקום שיהיו הרבה פועלים ומעט אנשי כספים, אצלנו זה הפוך. לא מבחירה, זה בגלל שאף פעם לא נתנו לנו אדמה. ככה יצא שהיהודים הם הבנקאים והמלווים בריבית והגויים הם אלה שעובדים. בגלל זה כולם שונאים אותנו, אבל בארץ ישראל, אפשר סוף-סוף להפוך חזרה את הפירמידה ולהיות ככול העמים. מאוד התחברתי לבורוכוב כי גם אני הרגשתי שאני בסוג של פירמידה הפוכה. כולם בבסיס שלהם הם חננות ורק בקצפת הקטנה שלמעלה יש קצת מסיבות ושיגועים כדי שלא הכול יהיה יבש לגמרי. אצלי הבסיס מופרע ואני בקצפת כול הזמן מנסה להיות בסדר, כדי שלא יזרקו אותי מכול מקום. הרגשתי שאני חייב להתחבר לבורוכוב ולהפוך את הפירמידה..

רגע השיא באותה שנה היה כשעשינו שרשרת בגדים במסגרת ספורט טבלאי. הקרב מול רמת החייל היה צמוד והוכרע רק כשרקפת הסכימה להוריד את החולצה הכחולה שלה לטובת המאמץ הקולקטיבי. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שראיתי אותה בלי… חולצה כחולה.

באחת הפעולות שיחקנו 2 דגלים. זה היה בפרדסים שמעבר לכביש הראשי. הפסדנו. לא יודע איך זה קרה. זה אכל אותי. הייתי מיואש. בדרך חזרה פשוט נשכבתי על הכביש  מחכה שידרסו אותי. ארבעה מדריכים תפסו אותי והורידו אותי בכוח מהכביש. אמרתי להם שעכשיו אין טעם להמשיך, אבל זה לא עזר לי. לקחו אותי לשיחה. שתקתי. אמרתי שאני מוכן לדבר רק עם רקפת. היא באה בריצה ואמרה לי שהיא נורא מאוכזבת. אמרתי לה שגם אני ושאני לא יודע מה קרה לי. הדגל פשוט הטריף את דעתי. בכיתי. אמרתי לה שאני חושב שאני בכלל ימני ולאומן. בקשתי ממנה שתשב לידי ותלחש לי כול מיני דברים יפי נפש של השמאל, שתדבר קצת על אחוות העמים, בשביל שאני אוכל לבדוק אם זה עוד עושה לי משהו. אבל רקפת בחרה ללכת משם. היא העיפה אותי מהפעילות עד סוף השנה בטענה שהיא לא מוכנה לקחת אחריות עליי. הסברתי לה שלהפוך את הפירמידה זה לא במכה אחת, אבל היא כבר לא הייתה שם.

כזה אני. מצד אחד מאמין בערכים של חרות, שוויון, שיתוף וצדק חברתי. מה גם שכשרוט התחברתי תמיד למיעוטים ולאנשי השוליים. מצד שני כילד שהרגלים נסגרו בפניו בשעת הלידה, בסוג של טקס לאומי, תמיד הייתי נאמן לדגל ותמיד שקראו לי התייצבתי והייתי הראשון להסתער, הראשון לקבל את ממיר הזהב – אות הגבורה מ”יס” והראשון שנכנס ל”חור שחור” להציל ילדה שנפלה לתוכו.

אז פה התכוונתי לפרסם את התמונה של הקומונרית הכי יפה בתנועה, אבל אתם מקבלים סתם תמונה של בוץ.

עוד מהבלוג של roeeyavin

1. תינוק בודד מול שישה מיליון

שמי רועי יבין. נולדתי ביום השואה והגבורה 1961. לא מזמן חליתי בניוון שרירים (A.L.S). זהו, זאת השורה המדכאת היחידה בבלוג שלי. אני מבטיח. זה לא הולך להיות עוד בלוג הישרדותי ומרגש של אדם חולה. עם כאלה אני לא מסוגל להתמודד גם ככותב וגם...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

צונאמי – סוף דרכו של לוחם

מסיבת העיתונאים התקיימה באולם המהודר שבקומה ה-15,000 במגדל המשולש של מרכז הגלקסיה (שממנו יוצאים טיולי התצפית על החור השחור).האירוע נפתח בהודעה של פרופסור קוק, הנירולוג הבכיר בגלקסיה ומי שמכונה "הסגן של אלוהים". פרופסור קוק...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הרכיכות המסוכנות ביותר בטבע

הפוסט מוקדש בהערצה לשי ראשוני ולכול הלוחמים בקהילת ה-אי.אל.אס. במסגרת הניסיונות שלי להעביר את הזמן, אני צופה לפעמים בערוץ "ויילד". הייתה שם סדרה מרתקת על "הרכיכות הכי מסוכנות בטבע". ...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה