זאב! זאב!

רק השם כבר מעיד שיהיה כאן סיפור על רועה, כבשים, וזאב. אבל לא בסדר שאתם מורגלים, או מצפים. מוזמנים לקרוא ולחייך יחד איתי

כולם מכירים את האגדה ההיא, על ההוא שצעק: "זאב, זאב!". במקרה שלי, כשאני צועקת: "זאב!זאב!" זה אחרת. כי מי שעוד לא יודע, זאב הוא בעלי (האיש שאיתי, אישי, הגבר לצדי, חברי, שותפי, אבי ילדיי) לא משנה המילה, העיקר הכוונה. וכשאני קוראת : "זאב! זאב!" הוא בדרך כלל מגיע, אם הוא בסביבה, ואם הוא שומע.

הוא מאוד אוהב את השם זאב, לכן בחר אותו לעצמו בגיל עשר, כשהיה עולה חדש, מבלי להבין את משמעותו ואיכויותיו, אבל זה כבר לסיפור אחר.

בסיפור הזה, כשאני קראתי: "זאב! זאב!", התכוונתי לזאב, אבל זה לא היה זאב בכלל. התבלבלתם? גם אני, אבל לא מהמילים, אלא מהמציאות.

IMG_20190128_231358

לפני הרבה שנים, וכאשר אני כותבת על זה, זה נראה לי עוד יותר  הרבה. היתה לנו מכונית נחמדה על יד הבית. "סובארו" משפחתית. איך נתגלגלה לידינו, זה גם סיפור בפני עצמו, אבל בואו נתמקד בעיקר.

כל כך נחמדים היו אז הזמנים, שכאשר היינו שבים הביתה מנסיעה, לא היינו מוציאים את המפתחות מהמכונית, כי ממילא, מתי נצטרך אותם בפעם הבאה? כשנצטרך לנסוע. אז שכבר יהיו באוטו. לא היו גנבים, לא היו פחדים. ה"סובארו" לא היתה יחידה,  בדרך כלל היו עומדים עוד שניים שלושה רכבים של העסק של זאב, אבל בשעות הצהריים, זאב והמכוניות היו בעבודה, וה"סובארו" היתה עומדת לבדה.

באותם שנים רחוקות, הייתי חוזרת מהעבודה בבית הספר, אוספת את שתי הבנות מבית הספר היסודי בנהלל, ב"סובארו" שלי, יחד היינו מתיישבות לאכול ארוחת צהרים ומשוחחות שיחות חשובות מאוד. חלונותיה של פינת האוכל צפו על המתרחש בחצר, וגם על כלי הרכב שחנו בה.

שנת 2003בית 020_1024x768

עוד פרט חשוב להמשך הסיפור היה שהייתי בתחילת הריון שגם הביא בסופו של דבר לשמחתי, כפי שתראו בהמשך, את בן הזקונים שלנו ,אחרי לא מעט שנים של צפייה.

באותה תקופה, לא רק המחסנים של "זאב אינסטלציה" היו בחצר, אלא גם "הפיצה של שוקי", ולכן  היתה תנועה של אנשים  בחצר במהלך שעות היום והערב.

היות שאנחנו לא מהמעשנים, המאפרה ב"סובארו" שימשה לי תמיד כמקום אכסון למצבור של "כסף קטן" לחנייה או לקנייה קטנה. יום אחד אני אומרת לזאב: "נראה לי שמישהו לקח את הכסף, כי המאפרה פתוחה, וכסף אין". אחרי עוד יום או שניים, הסתבר שהיו סימנים לכך שמישהו הסתובב במחסנים ובפיצה. לא דרמטי, לא גנבו כלום, אבל סימנים. לא נתנו להם לפגוע בשלוות נפשנו, והמשכנו במנהגנו, האוטו פתוח, המפתחות בפנים והכל טוב.

ואז, אני יושבת לי עם הבנות לארוחת צהרים, מדברות על אירועי היום, ואני רואה דמות מתקרבת ל"סובארו שלי", ואף רוכנת לעבר החלון ושולחת יד פנימה ליכוון ההגה. הבחור רזה, גבוה, לובש חולצה שחורה ושיער בלונדיני ארוך.

אני רואה את הבחור, מתקרבת אל החלון, מתבוננת היטב,  וצועקת: "זאב! זאב!", לא כדי להזעיק את זאב לעזרה, אני יודעת שהוא בעבודה, אלא כי מי יכול לגשת לאוטו באמצע היום בחצר שהוא לא זאב? אף שזאב תמיד היה עבה יותר, שיערו לא ארוך מאז כיתה ז' בערך, ובאותם שנים, תמיד היה עובד עם החולצה בגוון הטורקיז שנשאה את הלוגו של העסק שלו.

הבחור היה זריז ממני, לא רק מחשבתית, אלא גם ברגליו. קריאותיי הרמות לזאב בהחלט נשמעו, וגרמו לו להרים את רגליו, ולהתחיל לרוץ לעבר המגרש. גם אני רצתי, מהמטבח אל רחבת הכניסה של הבית, רואה אותו רץ ונעלם אל תוך מטע הפקאן, מבינה שיחפה עם שמלה קצרה ובתחילת "הריון יקר", לא יהיה הכי חכם בעולם לרוץ אחריו.

כשביתי קראה את טיוטת הפוסט היא הוסיפה שבכל מקרה לא היה הכי חכם בעולם שארוץ אחריו, גם לו הייתי עם נעליים גבוהות, מכנסי דגמ"ח, לא בהריון, ואלופת ישראל בריצה, אבל גנב הוא גנב.

באותו רגע, כאילו בתזמון של כוח עליון, עברו על הכביש הראשי בטנדר, חבר/שכן עם בנו הצעיר. הם מנופפים לי לשלום, ואני מנופפת להם חזרה בתנועה רחבה של מפקד אוגדה שיבואו הנה. תוך דקה מדווחת להם על פרטי האירוע, יודעת לעצמי, אבל טרם סיפרתי לכם, שהוא מהסיירת ההיא, זו שעשתה את הדברים ההם. תוך דקה הוא אומר לי : "עלי!", הבן (בכיתה ב') מתלהב, ומפנה לי מקום בקבינת הטנדר, ואני מוצאת את עצמי יחד איתם במרדף מהיר במגרש ובמטע, סוגרים "תאי שטח", ובסופו של דבר סוגרים גם עליו. רואים אותו ואת חולצתו חומקים לתוך השער הסגור תמיד, שמפריד בין החצר שלנו לחצרם של השכנים.

IMG_20190126_114948_1024x840 (1)

למי שנשאר במתח, מסרנו למנהל הפנימייה את פרטי הבורח, ועלו על זהותו. אם אתם חרדים לגורל ההריון,  הכל עבר בשלום, אני והילד בן השנתיים על זרועותיי נקראנו להעיד בבית המשפט (הישן) בנצרת,  כשאני מצטערת על בזבוז הזמן, על החוויה המיותרת שחוויתי לראשונה, להעיד בבית משפט. ועל הצעיר שכבר היה בהמשך חייו, שנדרש להופיע בבית משפט בגלל משובת נעורים.

יכולתי לארגן סיום דרמטי לסיפור , ולהגיד שאותה "סובארו" , שאותו צעיר לא רצה לגנוב, אלא רק רצה לגנוב ממנה כמה שקלים, כבר לא היתה ברשותנו, אבל זה לא נכון. היא ליוותה אותנו עוד שנים רבות.

בסיפור שמתחיל ב"זאב, זאב" ,חייב שיהיו לפחות כמה כבשים. אז הנה אני מוסיפה את כבשים, בדרך מעט יוצאת דופן.

IMG_20190128_231334_819x1024

כמה שנים לאחר מכן, קמנו בבוקר לעמל יומנו, וראינו שה"סובארו" לא נמצאת במקומה הקבוע. האמת, זאב היה זה שקם, והוא לא צעק: "זאב, זאב", אלא בא ואמר לי בשקט "מירב, מירב-ה'סובארו' איננה, וכפי הנראה יצאה לרעות בשדות זרים".

מה עושים? אמרתי לכם שהכל היה מזמן. פונים למשטרה. ומדווחים שנעלמה לנו ה"סובארו". אחרי כמה שעות, הגיעה הודעה שה"סובארו" נמצאה, והיא מחכה לנו במשטרת טבריה. זאב ואני נוסעים לאחר כבוד לתחנת המשטרה , נכנסים לחצר, ורואים אותה חונה מבויישת מרחוק. מספר לנו "השוטר הטוב", שנמצאה לאחר מרדף לילי עם כעשרים כבשים (לא שלנו) שנגנבו והוכנסו לתוכה. אתם מבינים, ה"כסא אוטו" של הילד כבר לא היה בה, אבל הריח של הכבשים עוד נשאר בה הרבה זמן אחר כך, ולא משנה מה עשינו.

במהלך שהותנו הלא קצרה באותה תחנת משטרה, הועברנו מחדר לחדר, ומשוטר לשוטר. היה רגע, שניסיתי מתוך רצון להפסיק את הבילוי הזוגי הזה באמצע החיים, ומתוך רצון להספיק להגיע לקחת את הילד מהגן, להסביר ל"יומנאי" שהטופס שהוא מחפש, נמצא בדיוק בצד השני של השולחן. באותו רגע, הוא הסתכל עלי, למיטב זכרוני גם היה לו שפם, ופזילה ניכרת בעיניים, והוא גער בי: "עוד רגע אני מכניס אותך לתא המעצר על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו!". תא המעצר, מהסתובבותנו לצדו כל הבוקר לא נראה לי, אז השתתקתי, ולחשתי חלושות:  "זאב, זאב".

אחרי שנחלצתי בעור שיני מהזאב ההוא, השוטר, חזרתי עם הטנדר הביתה, ואילו הזאב הטוב, נשאר עוד כמה שעות כדי לשחרר את ה"סובארו".

יכולתי לסיים כאן את הסיפור, אבל אתם בטח רוצים סוף עוד יותר דרמטי. כמה שנים אחר כך, שוב נגנבה ה"סובארו" מהחצר, למרות שהמפתחות כבר ישנו בלילה בבית, שוב היא התמלאה בכבשים כעדר בלי רועה. הפעם, זאב נסע לבד לשחרר אותה מהתחנה בטבריה, שחלילה לא אובל שוב כצאן לתא המעצר . הסתבר שזה לא כל כך פשוט, כי למרות שנמסרה לנו לאחר הגניבה הראשונה , עדיין נשארה רשומה במחשב המשטרה כגנובה (אולי בגלל "השוטר הרע"? או שבאמת הפרעתי לו הפרעה ניכרת במילוי תפקידו.) ולכן, למרות שהיתה שלנו, עם מסמכי בעלות תקינים על שמנו, ועם הודעה מטעמם שנבוא לשחרר אותה, לא יכלה לחזור לרשותנו במשך כמה שעות ארוכות בתואנה שהיא גנובה.

IMG-20190129-WA0004_992x1024

אז מה למדנו מהסיפור?

ראשית, יש לי דוגמה נפלאה, מוחשית ואישית להסביר לתלמידי את נושא ה"קונספציה", כשאני מלמדת על "מלחמת יום כיפור". למרות שראיתי גנב מול העיניים, שלא היה שום דמיון בינו לבין זאב, אני עדיין רציתי לראות את זאב כזה שניגש לרכב, ולא את הגנב, וזה מה שראיתי.

השנייה, שעל אף שהמושג "טפשת הריון" לא היה מוכר לי באותו הריון, בכל זאת לקיתי בה.

השלישית, אין ספק שטוב שכן טוב מאח רחוק, ומה שנשאר זה רק לצחוק.

הרביעית, שיש לנו רק משטרה אחת, וטוב שאני לא נדרשת להסביר את תאוריית הקונספירציה.

והחמישית, שאני, בכל מקרה, אמשיך לקרוא במצבים שכאלה: "זאב, זאב!"

_________________________________________-

תמונות הכבשים הצבעוניות -מתוך בדים שנמצאים ברשותי ב"בדים מדברים" (לא הבלוג, אלא העיצוב והתפירה). תמונת הכבשה האמיתית, שאין יפה ממנה, היא כמובן של חברתי צלמת החקלאות מרינה פורמן לוי.

תמונת החצר מהבית, מסתבר שאי אפשר הכל, יש מבט מהבית לכיוון החצר, אבל אין את הסובארו בתמונה.

תמונת השער ההוא, שהכל סביבו כבר מזמן השתנה, האדמה הוגבהה, הוורדים נשתלו, הפתח נחסם, אבל הוא הצטלם יפה לתמונה.

ושוב תודה לחברה הנפלאה,שבשקט בשקט, בודקת לי כל שבוע את הפוסט לפני הפרסום, מתקנת את כל הטעון שיפור, וגם אוהבת את הסיפורים. תודה ענת!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.