addirimel - הבלוג של עדי רימל - הפינוקים של עדי

הבטחות על המים

אני מחשיבה את עצמי אמא טובה למדי. משקיעה זמן ומשאבים רבים בחינוך שלהם, לא חוסכת על חוגים והעשרה מוזיקלית ובכל הזדמנות שמחה להרחיב את האופקים הקולינריים שלהם, אבל בחופש הגדול הזה אני מרגישה שבכל זאת קצת זייפתי. מרוב שהייתי עסוקה בהכנות לבר המצווה של בני אלון (מסיבה בצפון ועלייה לתורה בנתניה), שסיימו שנה גדושה באירועים […]

עדי רימל - הפינוקים של עדי

16/08/2014


אני מחשיבה את עצמי אמא טובה למדי. משקיעה זמן ומשאבים רבים בחינוך שלהם, לא חוסכת על חוגים והעשרה מוזיקלית ובכל הזדמנות שמחה להרחיב את האופקים הקולינריים שלהם, אבל בחופש הגדול הזה אני מרגישה שבכל זאת קצת זייפתי. מרוב שהייתי עסוקה בהכנות לבר המצווה של בני אלון (מסיבה בצפון ועלייה לתורה בנתניה), שסיימו שנה גדושה באירועים (חתונה, בת מצווה), לא היה לי הרבה זמן להקדיש לבילויים כמו בקיץ שעבר. ועוד לא דיברנו על המלחמה ששיבשה את כל התכניות.
בתי נטע, בדרך כלל ילדה מתחשבת ומבינה (למרות שהיא מתבגרת), רמזה לי בעדינות שהבטחתי לקחת אותם לבריכה הקיץ וטרם קיימתי. הסברתי לה שאני עמוסה במטלות וברגע שירד קצת העומס נעלה על בגד ים. נטע יצאה מהחדר ואלון הגיע: "אמא, מתי נלך לבריכה? הבטחת לנו".
מסתבר שלמרות שהם תאומים, המידע לא עובר בטלפתיה. חזרתי על הנאום והוספתי גם קצת רגשות אשם: "אתה יודע שאמא נורא עייפה בגלל כל ההכנות לבר מצווה שלך".
ברגע שאלון יצא הגיעה הדר והיא כבר העלתה את הרף: "אלון ונטע אומרים שהבטחת להם בריכה".
ואז, כשעמדתי כבר על סף ייאוש זה הגיע: הזמנה לבילוי משפחתי בשפיים. אם זה לא סימן שיש אלוהים אני לא יודעת מה כן.

למצגת אלון (22)

 

הגענו למקום בתשע אפס אפס ורצנו לתפוס מקום. הדרישות שלי ושל הילדים שונות: הם רוצים מקום הכי קרוב למים (אם אפשר בתוך המים ממש) ואילו אני רוצה מקום רחוק מההמולה, אם אפשר עם קצת צל וקרוב לקולר. התפשרנו על ספסל בין המזנון לבריכה.
במשך שמונה שעות הילדים קיפצו בין המגלשות לבריכה וחוזר חלילה. אני פרשתי אחרי כשעה וחצי לנוח קצת בצל, והודיתי לבעלי (להלן: חניך תורן) שנתן לי קצת אוויר לנשימה.
החדשות הטובות הן ששפיים הוא מקום ענק, רחב ידיים, עם הרבה מאוד אפשרויות בילוי לכל הגילאים ולכל מצבי הרוח: מגלשות מים מינוריות למתחילים, מגלשות אקסטרים לנועזים (ולאלה שעדיין לא אכלו), ובריכת גלים לכל מי שסקרן לדעת מה קורה כשמחברים ים עם כלור.
בעלי נהנה מאוד להשתובב עם הילדים וציין כי הם התנהגו למופת - לא דחפו, לא קיללו ולא ביקשו ארטיק (ממש חסידי אומות הארנק).
בסופו של היום, כשאנחנו עייפים ושרופים מהשמש שאלתי את הילדים בחשש קל: "זהו, אמא בסדר? עמדה בהבטחה? גמרנו עם הבריכות לקיץ הזה?". הם לא היססו לשנייה לפני שענו בפה אחד: "חס וחלילה. שפיים זו לא בריכה, זה פארק מים. את הבטחת לנו בריכה".