roeeyavin - הבלוג של roeeyavin

1. תינוק בודד מול שישה מיליון

יום השואה. צפירה. בחדר לידה היו מצלמות אבטחה. אימא פחדה שיצביעו עליי כבן של מכחישת שואה ולכן סגרה רגליה בדום מתוח.

roeeyavin

27/10/2013


שמי רועי יבין. נולדתי ביום השואה והגבורה 1961. לא מזמן חליתי בניוון שרירים (A.L.S). זהו, זאת השורה המדכאת היחידה בבלוג שלי. אני מבטיח. זה לא הולך להיות עוד בלוג הישרדותי ומרגש של אדם חולה. עם כאלה אני לא מסוגל להתמודד גם ככותב וגם כקורא.

אני בא מתיאטרון. משנים של עשייה רווית הומור. שעשעתי חולים ובריאים. עכשיו גם אתם תשתעשעו.

גדלתי על ברכי הציונות הסוציאליסטית. חונכתי להיות צנוע והייתי כזה. כשקבלתי מחמאות הסמקתי "כן. גם אני חושב שזה יצא די נחמד" – זה המקסימום שאליו הגעתי. כרגע, במצבי הירוד, הצניעות כבר לא משרתת אותי. אני רוצה לגדול. אני גם מוכן להתחייב.

אני מתחייב לכתוב לכם בלוג מלא ברק, מצחיק, זורם ושנון.

אני מתחייב שהוא יהיה נקי מחולי.

אני מתחייב שהוא ירתק גם אנשים שקוראים לאט וממעיטים לקרוא, כי אני עצמי דיסלקטי.

אני מתחייב להיות ייחודי. לשמור על הסגנון הפרטי שלי ולא לפזול לצדדים.

ועכשיו רק הבנות – אני יודע שאתן פה הרוב ואני מתחייב לכתוב לכן באמצעות דמותו של הגבר הכי שווה בגלקסיה. חכם, יפה, חזק ועם הריבועים בבטן. אחד כזה, שגם אם הוא חוצה את הגבול (והוא חוצה), בחיים אתן לא תתבעו אותו.

ועכשיו רק הבנים – בגלל שאנחנו יוצאים למסע הזה (כאילו בשביל הבנות) עם הגבר הכי שווה, הוא תמיד יהיה מוקף בנשים הכי שוות. נשים מכול הגדלים ומכול הצורות. נשים שרובכם יכולים רק לפנטז עליהן. ואני מבטיח גם זיונים.

אני עומד לקחת אתכם אל העתיד ולעולמות רחוקים. אני לא פריק של קומיקס ולא מתעסק במדע בדיוני. זה רק בשביל להשתחרר קצת מכוח הכבידה המעיק ומהסיבוב המעצבן סביב עצמנו וסביב השמש.

במהלך המסע, וזה סתם עוד בונוס, תקבלו תשובות לכול שאלות הקיום של הכוכב המטורף שלנו. האם יש אלוהים? (רמז- כן) איך נוצר העולם? המדע. האבולוציה. פתאום תגלו שהכול כול כך פשוט ותשאלו את עצמכם: "איך לא חשבנו על זה קודם".

בתמורה אני לא דורש כסף. גם לא חנופה ואהבה (אבל חסר לכם שלא תעניקו לי אהבה). אני יושב לבד בביתי וכותב. רוצה להרגיש, שאני מוקף באנשים. שזה בעצם מקום עבודה. שאני ראש הועד שלכם ואנחנו מקום עבודה גדול וחזק שמחזיק את המדינה בביצים. לשם כך אני מאוד רוצה שתכניסו עוד אנשים לקריאה ושתגיבו לי.

זה יהיה הפעם פרק ארוך. לא נורא, פרק בכורה - פרק כפול זה בהחלט מקובל...  מתחילים.

מארב כוכב. מכול האמצעים שעמדו לרשותנו, זאת הדרך שבה בחר המפקד הדגול שלי להעביר את הלילה האחרון בחייו. מארב כוכב, למי שלא יודע, היא שיטת הגנה קדומה, שהייתה נהוגה כשהצבא שלנו עוד נקרא צ.ה.ל. שוכבים במעגל, בדרך כלל בחושך, הפנים החוצה והרגליים נוגעות זו בזו, על מנת להבטיח קשר, דמוי בעיטה, במקרה שמישהו נרדם. כול אחד משקיף לפנים ובכך מתאפשר כיסוי של 360 מעלות. עוד במאה ה-20 נחשבה השיטה הזאת למאוד לא מתוחכמת. יוגב אבירם, המפקד שלי, טען להגנתו שאמנם אין כאן חידוש צבאי, אבל בהתחשב בעובדה, שהבנות עליהן נקראנו לשמור, היו מלקטות ממש כמו ההומו סאפינס אצלנו לפני למעלה מ-20,000 שנים, יש לראות במארב הכוכב אמצעי מתקדם. ואם לא די בזה, ברשותנו היו כלי נשק שיכולים להשמיד כמעט כול דבר. כמעט, שכן לא ידענו מי הוא האויב המסתורי שמאיים על אוכלוסיית המלקטות שאירחו אותנו. האירוח היה למופת. כוכב קטן על גבול המטאור שהיקפו פחות מ-300 קילומטר.  זולת חבורה של כ-50 נשים, לא היו על הכוכב לא גברים ולא בעלי חיים. הצמחייה לעומת זאת שפעה מכול טוב, מה שאפשר לנשים קיום קל כמלקטות. אז האבקה נעשית כאן בעיקר באמצעות הרוח, דבר שגרם להישרדותם של צמחים מעט שונים מאלה המוכרים אצלנו, אבל מי שטעם ג'ומייה סגולה ועסיסית מכף ידה של נערה עסיסית, מבין שזהו הדבר האמתי.  רוב חברי צוות החללית שלנו הסתכלו על דיירות הקבע של הכוכב בבוז מתנשא. אני, שתמיד שנאתי את העבדות, דווקא מאוד הערכתי אותן על הבחירה בדרך זו. בדמיונכם עולה ודאי קבוצה של נשים פמיניסטיות, לוחמניות ויש שדמיונם יוסיף, עדר של לסביות שמחפש חיים עצמאיים ללא זכרים. אבל אלה היו בדיוק הנגטיב. נשים ונערות קטנות קומה יחסית. שמנמנות במקצת ומצחקקות לרוב. ישבן גדול ומוצק בעוד ששאר הגוף רופס מעט. הן אף פעם לא טיפסו על עץ על מנת להגיע לפרי, אלא חיכו בסבלנות עד שהוא ינשור אליהן. לא הייתה להן שליטה והן קבלו החלטות במועצה שבטית, שרובה עסקה ברכילות וצחקוקים ומכיוון שלא תמיד היה על מה לרכל, הן העבירו את הזמן בהחלפת מתכונים. בעיקר היו אלה מתכונים מאוד פשוטים שכללו ריסוק פירות שונים וערבובם. כשהן נתקלו בקושי אמתי, הן נהגו לקרוא לעזרה באמצעות תחנת הממסר שהותקנה להן. כשהגענו לשם והכול נראה תקין, עלה החשד שאולי הן בסך הכול מחפשות ש"יעשו להן טובה". כשעה אחרי הנחיתה, נעלמו לנו שני אנשי צוות, ואת שרידי גופותיהם מצאנו לקראת ערב ובתוך שלולית ענקית של דם. התערבות של חוצנים ירדה מעל הפרק והיה די ברור לכולם שמדובר על סוג של מפלצת קדמונית שפוסעת לה בסמוך אלינו. וכאן בעצם יוגב החליט למקם מארב כוכב בנקודה נישאת, ששולטת על מגורי הבנות. היינו שמונה. נהג, רופא ושישה לוחמים. כעת נותרנו רק שישה. העובדה שאנשינו לא הספיקו להגיב בזמן, גרמה לנו להיות ערניים מתמיד. לקראת לילה עברו בינינו הנשים והאכילו אותנו בסלט פירות מרענן, כשהן לא מפסיקות לצחקק במבוכה. חיי כלוחם היו רווי הרפתקאות ותפניות גורליות, אבל אם הייתי צריך להצביע על הימים הגורליים ביותר בחיי, בלי ספק שהייתי בוחר באותם הימים.

נולדתי ביום השואה והגבורה, לזכר יהודי אירופה. בניגוד למחבר שהפנים בעיקר את החלק של השואה, אני התמקדתי בחלק של הגבורה. השנה הייתה 2011. הפשע הכי חמור באותה התקופה היה להיות מכחיש שואה. הצורר הכי גדול של התקופה היה מנהיג איראן. שליט סוריה, באותה תקופה, רצח באמצעים שונים כולל נשק כימי, מאות אלפים מבני עמו, אבל הוא לא העז להכחיש את השואה ולכן נאלץ לוותר על הבכורה לטובת ידידו הפרסי. בעשר בדיוק, באותו היום, הייתה צפירה חזקה שהטריפה את דעתי למשך לא פחות משתי דקות. ניסיתי לשחק בחבל הטבור בתקווה שזאת בעיית מגעים. זה לא עזר. התקרבתי לפתח היציאה, אבל היה מאוד חשוך. בחדר הלידה היו מצלמות ואימא נאלצה לסגור את רגליה בדום מתוח. אני מצדי נגחתי בראשי הרך את פתח היציאה שנסתם. אימא לא ויתרה. פחדה שיצביעו על הרך הנולד ויגידו: "זה בן של מכחישת שואה". אחרי שתי דקות הסתיימה הצפירה. יצאתי לאוויר העולם, עצבני ועם כאב ראש מאוד חזק. ברדיו דיברו אנשים זקנים, שסיפרו לי לאיזה עולם אכזרי ומסריח הגעתי. הדחף לעוף משם נטבע כבר בדקות הראשונות.