addirimel - הבלוג של עדי רימל - הפינוקים של עדי

השרון מזדהה עם הדרום

עשר שנים חייתי באשקלון. עשר שנים ארוכות, שבהן גידלתי ילדים בחזית הדרומית, שאז לא הייתה כל כך מדממת. גם כשעזבתי את אשקלון היא לא עזבה אותי. כך אני למדה כאשר מתקשרים אליי הורים מהדרום שמחפשים קלינאית תקשורת ואני מספרת להם שבינתיים עברתי לנתניה. כך אני למדה גם בחופש הזה, שבו הילדים שלי היו אמורים להיות […]

עדי רימל - הפינוקים של עדי

02/08/2014


עשר שנים חייתי באשקלון. עשר שנים ארוכות, שבהן גידלתי ילדים בחזית הדרומית, שאז לא הייתה כל כך מדממת. גם כשעזבתי את אשקלון היא לא עזבה אותי. כך אני למדה כאשר מתקשרים אליי הורים מהדרום שמחפשים קלינאית תקשורת ואני מספרת להם שבינתיים עברתי לנתניה. כך אני למדה גם בחופש הזה, שבו הילדים שלי היו אמורים להיות עם אביהם באשקלון ובשל המצב יבלו את רוב החופש איתי.

20140801_170415

 

קצת ממה שעובר על אנשי אשקלון והסביבה יכולתי ללמוד אתמול במלון "השרון" בהרצליה שמארח בימים אלה עשרות מתושבי הדרום. במקור הוזמנתי למקום על ידי בטי, מנהלת הספא, כדי להתרשם מהחידושים שנעשו במקום ומהחבילות הרומנטיות שמציעים לקראת ט"ו באב - הלא הוא חג האהבה.

20140801_170210

אבל עם כל הכבוד לט"ו באב, כתושבת הדרום לשעבר לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לפגוש את תושבי הדרום מחוץ לטווח הטילים המיידי (אני כותבת "מיידי" כי כבר הבוקר יירטה כיפת ברזל בשרון טיל שנורה מעזה והזכיר לנו שכולנו באותה סירה). ליד הבריכה פגשתי את ענת, תושבת אשדוד שהגיעה למרכז עם בעלה ושני ילדיה. היא סיפרה לי על החיים בצל הטילים. "אנחנו חיים עם חרב מתהפכת מעל הראש שלנו", היא אמרה. "למרות שאני גרה שתי דקות מהים מאז המלחמה לא ראיתי את החוף. מרגע שהגענו למלון נצמדתי למרפסת. אני מסתכלת על הים הכחול והרגוע ונזכרת בבית שהשארתי מאחור".
אנשי המלון, שאדיבים בצורה יוצאת דופן, יצאו מגדרם כדי לתת לתושבי הדרום תחושה של בית. לא הייתה בקשה אחת שלא נענתה. "את רואה בעיניים שלהם שהם שמחים שאנחנו כאן", אומרת לי שרה, תושבת אשקלון. "תמיד אומרים על עם ישראל שהוא מתאחד בשעת מלחמה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל במלון הזה אתה רואה שזו לא קלישאה. זו האמת".
בשלב הזה המנהל התורן שמוליק מזמין אותי לחדר האוכל, ליהנות מארוחת שבת טובה.

20140801_194121

אכלתי כבר כמה ארוחות שבת בבתי מלון, אבל נדמה לי שמשהו בארוחה הזו היה שונה. זה לא היה רק האופק שנשקף מהחלון, זו הייתה השירה של תושבי הדרום שישבו לשולחן, הרימו כוס יין והביעו תקווה שהמלחמה תיגמר, שהחיילים שלנו יחזרו הביתה בשלום והדרום יחזור להיות שקט. אני חותמת על כל מילה ומוסיפה גם את הלקח האישי שלי בנושא החופשה. מאז שהתגרשתי אני נוהגת פעם בשנה לטוס לחו"ל בחופשת הקיץ. זו הדרך שלי לפצות את עצמי על העבודה הקשה ולנצל את העובדה שהילדים עם אבא שלהם.
השנה לראשונה נשארתי בארץ. בזמן שחברותיי סיפרו לי על החוויות שלהן מחו"ל ומהדיוטי פרי אני נצמדתי למרקע ולא יכולתי לחשוב בשעה כזו על הנאות החיים. גם הבלוג שלי כמעט שבק חיים. פתאום נראה לי שפוסטים על החיים הטובים בעת הזו מעידים על ניתוק ועל טעם רע במיוחד. אבל בעקבות השעות הקסומות שעברתי במלון "השרון" שיניתי במעט את דעתי. אחרי שראיתי בעיניהן של שרה וענת את ההנאה והצמא לחיים נורמליים - אני מבינה שאף טיל לא יוכל לנו, אף אויב לא ישבית את שמחת החיים שלנו. כשאני רואה מלונות כמו "השרון" שמגלים סולידריות עם תושבי הדרום, אני יוצאת מעודדת במעט, ומבינה שאנחנו צריכים להמשיך ולבלות, בזהירות ובאחריות. ובמלים אחרות: זה הזמן לחזק את "השרון", שמחזק את הדרום.