stromz - הבלוג של סטרומזה

הגברים שגרמו לי לבכות מרוב צחוק

הלכתי למופע "קורעים רשתות" ולא הפסקתי לצחוק במשך שעתיים. מומלץ בחום.

סטרומזה

07/02/2014


לרכישת כרטיסים למופע הקרוב לחצו כאן...

כסא בר, בקבוק מים, וילון אדום ומיקרופון.
זה כל מה שיש על הבמה. מפחיד. אני בלחץ בשבילם. הלוואי שיהיה מצחיק.

אני לא אוהבת סטנד אפ.
אני מאוד אוהבת לצחוק, אך מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי משלמת כסף כדי לשבת בקהל ולחכות שינסו להצחיק אותי. עד שבאו "קורעים רשתות", והם לא רק ניסו אלא גם הצליחו ובגדול.

אחרי שבועיים של מעבר מרופאה אחת לבדיקות דם לרופאה שניה לבדיקות נוספות ואחרי נסיונות לא מוצלחים לעשות מדיטציה שנגמרה בצחקוקים, החלטתי לרכוש כרטיסים ולקוות שהגוף שלי לא יבגוד בי ויאפשר לי ללכת בריאה למופע, שאת חלק מחבריו אני כבר טיפה מכירה. או לפחות מרגישה כאילו אני מכירה.

המופע מורכב מחבורה של גברים "בתולי במה" כפי שהם מגדירים את עצמם: אסף אפלבוים, אלדד שטרית, עידן ניידיץ, דודי רוזנטל, דן שגב ואמיר מויאל. חלק מהשמות, אם לא כולם, מוכרים למי שמבלה את זמנו בפייסבוק, בטוויטר ובעמוד של סטטוסים מצייצים. כל אחד מהם עולה לבמה בתורו ומריץ קטעים מחיי היומיום, בנושאים שעל חלקם אף אחד לא מדבר.

מכירים את הקטע הזה שסטנדאפיסט מתאר סיטואציה ואתם מצביעים עליו ואומרים "זה כל כך נכון!"? אז כזה. במשך שעתיים שלמות כמעט לא הפסקתי לצחוק. האיפור בעיניים נמרח ומשקפי הראייה הפריעו לי לצחוק כראוי, השרירים שאין לי בבטן נתפסו ולא חשבתי על שום דבר מלבד על מה שקורה על הבמה. אולי קצת על הטרמפ שהילד מאחוריי ניסה לסדר לעצמו והחליט שזה לגיטימי לדבר בפלאפון תוך כדי המופע, אפילו בלי ללחוש.

אני לא חובבת גדולה של בדיחות קקי-פיפי-בולבול, אבל כנראה שזה תלוי מה עושים איתן ואיך. ניידיץ צחק כמעט על כל איברי הגוף בצורה מוצלחת ותיאר סיטואציות שירותים שכולנו מכירים, כולל פרצופים והדגמות. הוא צחק על כמה נבוכים ומפגרים אנחנו, איך אנחנו עושים הכל כדי לא להשתמש במילה "קקי" ואומרים משפטים כמו "יש לי קיבה", שזה מגעיל אפילו יותר. בשלב הזה הצחוק שלי כבר קיבל חיים משלו וגם כשעברו לבדיחה הבאה אני עוד נחנקתי מהקודמת. איזה כיף לי.

רוזנטל סיפר שהפעילות הגופנית היחידה שהוא עושה היא קקי, שטרית צחק עלינו, הבנות, שאנחנו חושבות שיש דבר כזה ידידים והציג במדוייק איך גברים אוהבים לעזור למצוקתן של כוסיות וכמה הם חסרי סבלנות כשהמצוקה היא של אמא. אפלבוים צחק על בחורות שמתות להתחתן כבר, והלוואי שהייתי זוכרת ולו חצי מהבדיחות הקורעות שהיו בערב הזה, אבל הייתי עסוקה בלצחוק מהן אז שכחתי לזכור אותן.

אומנם לא הייתי מזמינה את ההורים שלי לערב כזה, בכל זאת כמעט כולם הזכירו את המילים לאונן, להזדיין ושות', אבל אני יכולה לחשוב על לפחות 30 חברים שלי שהיו נהנים כמוני ויוצאים עם דמעות של צחוק וחיוך של אמת.

לראות את החבורה המוצלחת הזאת לפני ההופעה, נושמים אוויר בחוץ, קצת מבולבלים, מתרגשים, מקפצים, מחבקים את כל מי שהגיע בשבילם, זה היה מרגש. עוד יותר מרגש היה כשכל אחד מהם עלה על הבמה, ואפשר היה לראות בעיניים ובגוף שלהם שהם מתרגשים על אמת, ושכל "תודה" שהם אומרים לקהל שמוחא כפיים בין בדיחה לבדיחה, נאמרת מכל הלב תוך כדי חיוך נבוך. כאילו הם בכלל לא קולטים שכל זה בשבילם.

אני מעריצה אנשים שמסוגלים לעמוד מול קהל, ועוד יותר מעריצה אנשים שיש להם אומץ לעמוד על הבמה רק עם בקבוק מים ומיקרופון ולנסות להצחיק.

אני אוהבת אותם על שבמשך שעתיים לא חשבתי על כלום. רק צחקתי, הזדהיתי, לא הסתכלתי על השעון, פשוט צחקתי.

כנראה שלא תהיה ברירה ואלך להופעה נוספת.
נראה כי להיקרע מצחוק זה הריפוי הכי טוב שיש לגוף ולנפש, אז תודה.

לרכישת כרטיסים למופע הקרוב לחצו כאן...

//סיוון סטרומזה