סיפורים מהקישקע - הבלוג של גלית דיאמנט

להתראות נעורים. שלום חיילת.

הגיוס שלי צרב. הייתי בודדה, הייתי מבולבלת, ולא היה לי גב או יד מכוונת. הייתי מסוכסכת עם עצמי, לא הבנתי את החיים והייתי עצובה. הגיוס שלה הוא גיוס אחר. היא מוקפת המון חברות טובות שאוהבות אותה ומלוות אותה ימים שלמים. היא בריאה בנפשה, בטוחה בעצמה ובדרכה. היא ידעה איך לארוז את הצ'ימידן ומה מצפה לה. יש לה גב. ויש לה אותי.

גלית דיאמנט

18/07/2013


לפני יומיים נשרפתי בים. שכבתי על הבטן בשמש, מה שלא עשיתי שנים. הים היה יפה ומרגיע והמים היו צלולים ונעימים. שתיתי כוס יין לבן, דיברתי עם חברה טובה על עניינים שבלב והייתי נינוחה כמו שהרבה זמן לא הייתי, עד שגיליתי שכל החלק האחורי שלי נראה כמו מפגש בין עוף בגריל לטוסט גבינה עשוי היטב בואכה שקשוקה פיקנטית עטורת שבבי פפריקה מרוקאית חריפה. הייתי פריכה ברמות חריגות ולא הבנתי מאיפה זה בא לי.

כשניסיתי לשחזר מתי היתה הפעם האחרונה שנשרפתי בים, נזכרתי שזה היה ברגילה הראשונה שלי בצבא, בחוף טאבה. הורדתי את כל המטען העודף  שהעליתי בקורס מד"נים (הכל בגלל הלחם עם השוקולד הסתמי של צה"ל והחלווה הצבאית, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר), פרצתי לחוף עם ביקיני סרוג מהמם, הייתי מרוצה מעצמי ומהמהפך שעשיתי בגזרת הגזרה, חוללתי בחולות ובלילה מרחתי על עצמי אשל או מה שזה לא היה ולא יכולתי להירדם מרוב שזה שרף. אלה היו ימים אחרים, ימים של סגידה לשמש, ימים בהם התמרחנו בבייבי אויל של ג'ונסון אנד ג'ונסון או שמן אגוזים בבקבוק החום, ולא שכחנו למרוח גם על השיער, כי בלונדיניות נהנות יותר. אף אחד לא שמע את צמד המילים מקדם הגנה.

החברה הכי טובה שלי, פסיכו-אסטרולוגית מוכשרת, אומרת שלכל דבר יש סיבה. בדרך כלל היא מלאה כרימון בהסברים על מפת הכוכבים, על מרקורי בנסיגה, על כוכב כירון המעפן שבא ללמד אותי שיעור ועוד כל מיני תיאוריות מלומדות שאת רובן אני לא מבינה ושכולן מעצבנות אותי ברמות. בדרך כלל אני מקשיבה עד לנקודה מסויימת ואז אומרת לה תעזבי אותי באימאש'לך. אבל הפעם ניסיתי לחשוב למה דווקא עכשיו הרשיתי לעצמי להיצרב בחוסר אחריות. ואז הבנתי, שבפעם האחרונה שזה קרה לי הייתי בגיל של מאיה שלי, שהתגייסה הבוקר.

הגיוס שלי צרב. הייתי בודדה, הייתי מבולבלת, ולא היה לי גב או יד מכוונת. הייתי מסוכסכת עם עצמי, לא הבנתי את החיים והייתי עצובה. הגיוס שלה הוא גיוס אחר. היא מוקפת המון חברות טובות שאוהבות אותה ומלוות אותה ימים שלמים. היא בריאה בנפשה, בטוחה בעצמה ובדרכה. היא ידעה איך לארוז את הצ'ימידן ומה מצפה לה. יש לה גב. ויש לה אותי.

אני רחוקה שנות אור מלהיות אמא מושלמת. יש לי שריטות ויש לי אובססיות. אני דור שני לניצולי ביקורת הרסנית עם כל תופעות הלוואי המגעילות שחזקות ממני, אני לא משקיעה בסנדוויצ'ים, אני הורסת דברים בכביסה, אני רבה על שטויות כמו סידור החדר ופינוי הכיור ואני חופרת ברמות, אבל הלב שלי נמצא במקום הנכון.

שאלתי את האיש שאיתי אם הוא חושב שאני אמא מספיק טובה. האיש שאיתי, שעל פי רוב מרבה לשתוק ותוך כדי מנתח מצבים בכישרון רב, אמר שכשהילדים מרגישים נוח להביא הביתה כמויות גדולות של חברים וחברות – סימן שטוב להם בבית. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. והבית תמיד היה פתוח למי שבא לישון, לישיבות צוות של ההדרכה, לימי הולדת, מפגשי טרום יציאה וכל מיני. אז וואלה. כנראה שבכל זאת עשינו משהו בסדר.

אף אחד לא יכול היה להכין אותי לרגע הזה שקראו לה לעלות לאוטובוס. הברזים נפתחו והתחלתי ליילל כמו אידיוטית. יללת תנים של התרגשות, של גאווה ושל אהבה מטורפת. אמא אל תבכי, היא אומרת לי בחיוך סלחני. תירגעי, הכל בסדר, אומר האיש שאיתי ומגניב מבט נבוך. אבל זה לא קשור. ודווקא היום שכחתי טישיו.

הגיוס הזה צורב, ואין לו מקדמי הגנה. אשל או אלוורה לא עוזרים. הצריבה הזאת מחזירה את עצמי אל עצמי, ועצמי לא תמיד אוהבת להסתכל על עצמה, בטח לא להסתכל באישונים של ימים שהיתה מעדיפה לאפסן ולשכוח בבונקר של התודעה, אבל הפעם עצמי גם אומרת לי וואלה, עשית חתיכת דרך. לפני שמונה עשרה שנה ילדתי תינוקת. הבוקר, ילדתי חיילת.

embedded by Embedded Video