מוכנה לפרוש כנפיים - הבלוג של יערה די סגני

הרצח הכפול בראשון לציון: אנסטסיה רוסנוב לא אשמה

שוב גבר אלים רוצח אישה, רצח שהוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. היא התלוננה, המשטרה ידעה, היא הגיעה למקלט לנשים מוכות, היא חשבה שהיא בטוחה, היא נרצחה

יערה די סגני

27/05/2016


אנסטסיה רוסנוב ז"ל (צילום מסך ערוץ 2)

אנסטסיה רוסנוב היתה רק בת 29 ואם לשניים. בן זוגה, אליעזר קנדינוב היה בן 34 ואב לארבעה. ביום רביעי השבוע הם נרצחו. שני צעירים חפים מפשע, שישה ילדים יתומים.

בן זוגה הקודם של אנסטסיה, החשוד ברצח, היה אלים כלפיה. ימים ספורים לפני הרצח, איים עליה. אנסטסיה מצאה מסתור במקלט לנשים מוכות, אך החליטה לעזוב את המקום אחרי שעות ספורות ובמקביל פנתה לשירותי הרווחה בעירה, ראשון לציון. זמן קצר לאחר מכן, נרצחו היא ובן זוגה. אמו של החשוד ברצח טוענת שהוא אינו קשור למקרה, שהוא בכלל נמצא בחו"ל, שהוא "בחור טוב שמניח תפילין ושומר על כשרות".

עדכון:

לאחר יותר משלושה ימי חיפושים ומעקב, אותר החשוד ברצח, יאן גבריאלוב, באזור לוד בשבת. המשטרה פתחה במרדף, גבריאלוב ניסה להמלט בנסיעה פרועה ולבסוף נורה למוות על ידי מפקד מחוז מרכז, ניצב מוטי כהן, לאחר ששלף אקדח ועמד לירות בשוטרים. עם פרק נוסף זה בפרשה העגומה באו לקצם החששות שגבריאלוב יפגע גם בילדים.

מגלגלים את האשמה

לצד הזעזוע העמוק מהרצח הכפול, נשמעים קולות המבקרים את בחירתה של אנסטסיה לעזוב את המקלט לנשים מוכות. אם חשה מאוימת, הם תוהים, מדוע עזבה את המקלט? בין השורות, ולפעמים גם במפורש, ישנם אלה המאשימים את הנרצחת. למה היא לא שמרה על עצמה מספיק טוב?

הבנתם? היא נרצחה, אבל איכשהו זו אשמתה.

עבר של איום (צילום מסך ערוץ 2)

החיים במקלט לנשים מוכות

במקלט נשים מוכות מתגוררות נשים זרות זו לזו, נשים בגילאים שונים, נשים מרקעים שונים, יש להן דבר אחד במשותף – הן נפלו קורבן לאלימות. לפעמים הן לא מדברות את אותה שפה, אך הן מבינות זו את זו ללא מילים. ישנן נשים ששוהות במקלט עם ילדיהן, אחרות נאלצות לחיות רחוק מהם. המקלט הוא מקום סגור, אי אפשר סתם לקפוץ לקניון, לקחת את הילד לגן שעשועים או לבקר חברה. המקום נעול ומוגן כי הוא חייב להיות כזה, כי הנשים שבו נמצאות בסכנה.

אישה לא מגיעה למקלט לנשים מוכות ללא סיבה. אף אחת לא תתנתק מסביבתה המוכרת, משגרת חייה, מחבריה, מבני משפחתה אם יש לה ברירה אחרת. אך נשים הנמצאות בסכנה ממשית נאלצות לעזוב הכל ולהיכלא במקלט, בעוד מי שאיים והכה מסתובב חופשי ולעתים אף מנסה להגיע אליה ולפגוע בה בעודה במקלט. הוא הפושע, אך היא נכלאת.

ביקרתי במקלט כזה, זה היה ביקור מטלטל. הפחד נוכח שם מאוד. אז למה אנסטסיה עזבה? האם היא לא פחדה?

מי יודע עד כמה אנסטסיה פחדה? היא לא כאן כדי לספר לנו. אולי היא הדחיקה את הפחד, פשוט התקשתה להאמין שבן זוגה לשעבר מסוגל לממש את איומיו. אולי כדי לשמור על שפיות במצבים כאלה, מופעלים מנגנוני הכחשה, זה אנושי מאוד. אולי במקומה היינו בוחרות אחרת ואולי היינו מאמינות שיש בחוץ מי שיגן עלינו והיינו עוזבות את המקלט.

ומה אם?

מה אם המשטרה היתה שומרת על אנסטסיה שמירה צמודה יותר? הרי המשטרה ידעה על האיום. מה אם אנסטסיה היתה נשארת במקלט עוד שבוע, עוד חודש, עוד חצי שנה? מה אם היתה יוצאת אחרי חצי שנה מהמקלט ואז נרצחת? אין דרך לדעת ואין באמת משמעות לעובדה ששהתה במקלט זמן קצר או ארוך. מקלט, בסופו של דבר הוא פתרון זמני ואין ערובה לכך שבן זוג שמאיים היום לא יממש את איומו בעוד שנה.

אז מה אפשר לעשות?

בלתי אפשרי להשאיר נשים מאוימות ונפגעות אלימות במקלטים לאורך זמן, יחד עם זאת, אי אפשר לעצור לזמן בלתי מוגבל כל גבר שהוגשה נגדו תלונה על אלימות. אז מה בכל זאת? אחד הפתרונות המוצעים לטיפול במצבי איום של גברים אלימים הוא הניטור האלקטרוני שמאפשר מעקב צמוד אחרי מי שהוצא נגדו צו הרחקה. במקרה שיתקרב אותו גבר לאישה המאוימת, ניתן יהיה לדעת על כך ולטפל במצב בזמן אמת. הניטור האלקטרוני נמצא בשימוש במדינות רבות ונחשב לאפקטיבי ביותר. בארץ, מנסה ח"כ עליזה לביא לקדם חוק חשוב זה.

ועד שיימצא פתרון, חייבים לזכור שבאלימות, האשם הוא תמיד אחד – הצד האלים. קל לגלגל את האשמה על הקורבן, קל לגלגל את האשמה על החלש, קל במיוחד לעשות זאת כאשר הקורבן אינו יכול להשמיע את קולו, כמו במקרה של אנסטסיה, אבל אסור לנו לתת לזה לקרות.