לפעמים אפילו על עצמי אני לא מאמינה. שוב נתקעת. שוב נופלת. שוב התלכלכך הבגד בשמן ועגבניה שנייה אחרי שיצא מהכביסה
שלומילאית, חסרת תשומת לב יגידו חלק, שתי רגליים ושתי ידיים שמאליות. לא מצליחות לתקשר הן אחת עם השנייה.
צעד וחצי, נופלת, מסתובבת,את הרגל מעקמת.
מדלגת בחצי רגל על אחד הילדים שכעמט נמעך תחת רגליי כי הסתובבתי במקום הלא נכון. סליחה יואו אני ממש מצטערת אומרת בלי סוף, הכוונה היא חשובה והרי לא רואים לשלומיאליות סוף
מכינה כוס קפה, על הדרך הרצפה מתמלאת באינספור גרגירים שלא הצליחו למצוא דרכם אל הכוס ובתנועת יד מהירה ולא נכונה נפלו לאט לאט אל הרצפה.
השוב נפל לך? שוב נשבר? באת רק ליומיים ושלוש כוסות קפה כבר נשברו על הרצפה. וגם העוזרת הייתה רק היום.
ובעבודה? הבוס אומר שעוד מעט יפטר אותי אם אמשיך לעשות כזה רעש בדיוק שהילדים נרדמים…
ואני?
בקבוק החליק לי, הכוס הייתה רחוקה לי, נפל לי, התבלגן לי. קר לי, חם לי. זאת לא אשמתי. זאת בכלל לא אני.
מה שכן אני, אני עוגת תמרים נהדרת, נימוחה, עם ציפוי מקורמל של קוקוס קריספי. מומלץ מומלץ'.
כיכבה בסדנת אפייה בגן שבוע שעבר ואצלינו בבית כבר שנים (במיוחד זכורה לי כשאמא הייתה שולחת אותי עם מגש חזרה לצבא)