סדצקי הובלות

בדרך כלל בפוסטים שלי, אני לא חושפת את כל הקלפים מהרגע הראשון, נהפוך הוא, אני מסתירה אותם, ובונה לאט מתח דרמטי שימשוך אתכם אל תוך הסיפור. אבל היות שחלק מקוראיי כבר לא צעירים, והיות שאנחנו בעת מעט מוזרה מבחינה בריאותית, אני מקדימה ומצהירה כבר בתחילת הפוסט על שני דברים מאוד חשובים, תוך תקווה שגילוי הלב שלי לא ירחיק אתכם מהסיפור או ממני, אלא רק יקרב אתכם אליו ואלי. אז ראשית "אין לי קורונה" ושנית "אני לא בהריון". אתם רואים, לא וידויים של מה בכך, ועכשיו אפשר להתחיל בנחת לספר את הסיפור.

לפני כשבוע, זכיתי בחוויה מיוחדת במינה, בעיקר, כי היא ממש באה לי משום מקום. הדרך היחידה שאפשרה לי לעבור אותה בחיוך רחב היתה המחשבה על הפוסט שייכתב בעקבותיה, והנה הוא מונח לפניכם.

בערב שבועות, כשהמתכונים רצו לי בראש, והגבינות עשו את דרכן מהסופר הביתה, התחלתי להרגיש רע. לא סתם רע, אלא רע רע. בליבי האמנתי שהנה עוד רגע יעברו ויחלפו להם הצרידות, השיעול החונק, הכאבים והתשישות. חלק מכם ישאלו עכשיו: "לא חששת שזה קורונה?" אבל אתם כבר יודעים " קורונה אין לי ". אבל היות שלרגע לא היה לי חום, וחוש הטעם גם הוא לא נפגם, וזה קריטי מאוד עם כל הפשטידות, עוגות הגבינה, הגבינות והשמנת שהיו פה בבית, ידעתי שאין לי קורונה. רק זה חסר לי, לא מספיק שהבית מלא באורחים ובבני משפחה, ושאני מרגישה לא טוב, עכשיו גם להתחיל לחפש מטושים. היו מספר חברים ששאלו במהלך התקופה בעדינות רגישה: "נבדקת?" ואני הסברתי להם שאין שום צורך להטריח את הרופאה שלי בימים טרופים אלו, עם סתם תחושה לא טובה. אבל היות שחלפו כבר יותר מעשרה ימים, ולא חל שיפור, החלטתי שהגיע הזמן לשוחח איתה. לא סתם אני אומרת לשוחח. אתם יודעים, היום משוחחים עם הרופאים. ישבתי לי בשעה היעודה בנינוחות על הכורסה החביבה עלי בסלון ביתי, והמרפאה התקשרה אלי. כשהרופאה ואני התחלנו לשוחח, וסיפרתי לה מה אני מרגישה היא אמרה לי בשקט האופייני לה : "מירב, אני רוצה לשלוח אותך לעשות בדיקת קורונה, אפשר להיות חולה גם בלי כל התסמינים, וגם אם זה לא זה, צריך לשלול את זה". כשהתחלנו לעבור יחד, היא על המחשב במרפאה ממלאת את טופס הבקשה, ואני מתרווחת על הכורסה בסלון, על "איפה הייתי ומה עשיתי" בימים שקדמו לחולי, או ליתר דיוק, "איזו נכדה כן חיבקתי". מצד אחד, אמרתי לה מה שבהחלט נכון :"נזהרתי, הקפדתי, שמרתי", ומצד שני, כשהרופאה דייקה לי איפה בדיוק לא ממש שמרתי, נזכרתי בסיפור שסיפרו בקיבוץ, על אחת החברות שהגיעה לפני הרבה יותר משנות דור אל המרפאה מתלוננת על מיחושים שונים. לאחר שנערכו הבדיקות, בישרה לה החובשת הסמכותית בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "את בהריון!" "איך זה יכול להיות?" השיבה החברה המופתעת מהדיאגנוזה, והוסיפה: "אבל רק התנשקנו!", וכך הוחזר הבחור עד מהרה מהצבא הבריטי, כדי להתחתן. אצלי לא היה צריך להחזיר את הבחור מהצבא הבריטי, אלא רק ממשרדו שבמרכז המושב, וגם אמרתי לכם, "אני לא בהריון!" התקשרתי אליו ואמרתי לו: "הרופאה אמרה שאני צריכה לעשות בדיקת קורונה, תיקח אותי?" "בטח" השיב אלוף נעורי: "ברגע שתגידי, לאן שתגידי". אבל מכאן ואילך, למרות תגובתו הלא מפתיעה, לא היה שום דבר פשוט או צפוי.

דקות אחדות לאחר שסיימתי את השיחה עם הרופאה הגיע אלי מסרון מקופת -החולים, שאמר כי בדיקתי אושרה, וגורם מטפל ייצור איתי קשר כדי לתאם את מיקום ומועד הבדיקה. לא עברו מספר שניות, והגורם, האחות ממרפאת הכפר, התקשרה אלי, מסרה לי מספר טלפון ואמרה: "זה המספר במרפאת מגדל- העמק, תתאמי איתם", והוסיפה כי על פי עדות של מטופל אחר, כפי הנראה נערכות היום בדיקות ב"מרפאת עומר" בעפולה ואולי גם ב"מגדלי נצרת", מה שגרם לי להבין שזה כנראה הולך להיות סיבוב ארוך ולא פשוט . התקשרתי נרגשת למרפאת מגדל-העמק, אולי אפילו טיפה רעדתי, בכל זאת, זאת בדיקת הקורונה הראשונה שלי. כשענו לי לבסוף, הבנתי שאצלם זו בטח לא הבדיקה ראשונה. אחרי שהועברתי מפקיד לפקיד, ענתה לי הפקידה האחראית, ואמרה לי בקול מאוד סמכותי: "היום אין! יש רק ביום רביעי", למרות שהיינו בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני. "תשמעי" אמרתי לה: "מילא אני, אם זו קורונה, היא כנראה לא תברח ממני לשום מקום, ואין לי בעיה להמשיך להשתרע מותשת על הספה, אבל בכל זאת, באתי במחיצתם של אי אלו אנשים במהלך השבועיים האחרונים, אולי כדאי שידעו זאת בזמן אמת, איך לך משהו יותר מוקדם?" טוב היא אמרה לי: "תבואי מחר לעפולה". "והיום?" הקשתי, בכל זאת, קורונה. "אם את רוצה, יש בטבריה" רשפה לעברי. טבריה חשבתי, דווקא יהיה נחמד לשטוף לפחות את העיניים בנופה של הכנרת. והיא נקבה בשעה בה נקבע לי התור. הוספתי ושאלתי אותה: "איפה בדיוק בטבריה? מה הכתובת המדויקת?" והיא השיבה לי לקונית : "בצומת גולני, היום הם פורסים שם ". שאלתי אותה אם יש שם איזה טלפון, או איך אדע שהגעתי למקום הנכון, והיא אמרה לי: "את כבר תראי!" התקשרתי למרפאת המושב, ודיווחתי למזכירה הרפואית שהנה אני מפליגה לי ללא משוטים לעבר היעד, וציינתי שיש לי תחושה שאני בתוך אחד מפרקי הספר "חסמבה".

בנמנום הדרוך במהלך הדרך חשבתי לעצמי, טוב, בטח אזכה לראות במו עיני וגרוני את אחת מאותן פריסות כפי שהצטלמו יפה בתשדירי הטלוויזיה, אוהל גדול, גדרות הפרדה ומסלולי נסיעה מסומנים ומשולטים היטב החוצים אותו. בעיקר, ניסיתי להבין איך נפלה בחלקי הזכות הגדולה. שמעתי על כל כך הרבה אנשים שדיווחו שהמציאו סיפורים על סיפורים, בדו תסמינים על תסמינים, וביקרו במקומות אקזוטיים שיעשירו להם את קורות החיים לחקירה האפידמיולוגית, ואילו אני רק שוחחתי קצת בקולי הצרוד עם הרופאה, ואני "על זה".

"צומת גולני" קיבל את שמו ואת האנדרטה שהוקמה בו לציין את גבורתם של לוחמי החטיבה , שנלחמו באזור במהלך מלחמת- העצמאות. במהלך השנים הוקמו בו אף המוזיאון ואתר המורשת החטיבתי. חלק מכם אולי זוכרים את הרעש הרב שליווה את הקמת סניף ה"מקדונלדס" בצומת בשנת 1994. מקימיו התעקשו כמיטב המסורת שלהם למקם את דמותו של "רונלד" הליצן החביב על גבי תורן ברזל גבוה ורחב שנבנה לשם כך, מאפיל ומגמד את האתר כולו. חילופי דברים כואבים בתקשורת בין הורים שכולים, לוחמי תש"ח, ואנשי החטיבה הביאו לפשרה המעט מוזרה שהסירה את הליצן מראש התורן הגבוה, והציבה עליו את סמלו של אתר ההנצחה, והשניים המשיכו לחיות יחד בדו -קיום גלילי מוזר. והנה, התקרבנו אל הצומת, שמאז כל שיפוצי הכבישים שנעשו סביבו, נראה כיעד מבוצר לכל דבר ועניין, ואלמלא אתה נזקק לבדיקת קורונה, או מת מרעב, שום דבר לא היה לוקח אותך לשם.

הצירוף המדהים, והמאוד ישראלי של תור ה"מק -דרייב" של ה"מקדונלדס", עם תור ה"היבדק וסע" של קרוון הבדיקות הזעיר של קופת החולים, מתוכו מגיחה האחות הממוגנת כהלכה, אל כל כלי רכב שמגיע, וחונה בטעות ומחוסר שילוט מתאים כנגד הכוון, וגם סותם מעט את התנועה. האחות מעירה לנבדק הנרגש שיהפוך את כיוון הרכב, ולוקחת בהמשך את הבדיקה מגרונו הניחר ומאפו הנפער, וכל זה ממש בפתח הכניסה לאתר המורשת, למרות שמתחם החנייה הרחב עומד כמעט שומם לחלוטין.

כשהגיע תורי להיבדק, הפניתי לעברה את פרצופי מבעד לשמשת הרכב, רואה בעין אחת את הנוף הגלילי ואת בגדי המיגון שלה והמשוט מתקרבים לעברי, ובעין השנייה את סמלי הגדודים 12, 13 ו 51, תוהה איפה מסתתרת לה הסיירת, שאליה יש לי יחס מיוחד .

הבדיקה אם שאלתם היתה מהירה ופשוטה. אמרו לי שייקח 24 שעות עד שאקבל את התשובה, ולקח קצת יותר. אתם מבינים נוכח כל הפוסט המחויך הזה, וגם אמרתי לכם עוד בהתחלה שקורונה אין לי. אבל אלמלא החשש והחשד , איך הייתי יכולה לספר לכם את כל הדברים האלו.

הסתבר לי שגם לאותו תורן מריבה, נמצא שימוש חדש ברוח התקופה. עליו תלוי שלט הבד הגדול יותר מהקרוון עצמו , שמעיד על היות האתר מתחם בדיקות.

מסתבר שלצמידות בין ה"היבדק וסע" של הקורונה, ל"מק דרייב" של המקדונלדס, גם יש יתרון. רגע אחרי שלקחו לי את הבדיקה, ממש כמו שנהגנו עם ילדינו כשהיו צעירים כשיצאנו מטיפול רפואי והיינו קונים להם "משהו" בשביל הנחמה, אני הזמנתי מילקשייק של מקדונלדס, כדי להרגיע את הגרון, מה שלא שתיתי מאז ההיריון האחרון, וגם זה כמעט לפני 25 שנה.

"אז מה קשורה סדצקי?" תשאלו. ראשית אם זה בנושא הקורונה, היא מיד קשורה. אבל בעיקר כי בדרך לבדיקה, כשעברנו סמוך לכפר טורען, חלפה מולנו משאית גדולה שעל חרטומה היה כתוב :"סדצקי הובלות". "אין ספק" אמרתי לאישי שהוביל אותי בבטחה אל היעד, "למרות שאני בטוחה שאין לי קורונה, הנה קיבלנו סימן". תכל'ס, מי הכיר את השם הזה, סדצקי, לפני המגפה?