פרידה

בחורה עם מחשב נייד

שמש בוקר בהירה מביטה בה מבעד לחלון. היא שכובה במיטה בוהה בה, מביטה בשמים הכחולים, עננים בהירים וקלים כנוצה מקשטים אותם. היא יודעת שזו לה הפעם האחרונה שהיא תראה זריחה שכזאת, תרגיש את הקרנים המחממות אותה מבעד לזכוכית. תקשיב לציוץ הציפורים, רחשי הבוקר המתעורר. זה הבוקר האחרון שלה, היום האחרון כאן על פני האדמה.
מזה שנה היא מדמיינת את היום הזה, מציירת את התרחיש בראשה, איך ייראה , איפה זה יקרה ומי יהיה לידה כשתעצום את עיניה בפעם האחרונה.
כשהתגלה הגידול לפני שנה נתנו לה הרופאים כשישה חודשים. זרועות הסרטן התפשטו אז לכל עבר, stage 4 אמרו לה ואין כל כך מה לעשות.  היא לא רצתה טיפולים, העדיפה לחיות את מה שנותר בחיק משפחתה, לחכות ,להמתין  לו למלאך השחור שיבוא וייקח אותה , אבל הם ביקשו, התחננו, נפלו על ברכיים. אמרו שהיא חייבת לנסות בשבילם, בשביל אבא, שאסור לאבד תקווה, שאולי יקרה נס, או לכל הפחות יידחה גזר הדין. והיא נשברה והסכימה. לא רק מכיוון שלא רצתה לאכזב אותם, אולי כי למרות הכל היא אהבה את החיים, ובסתר ליבה נדבקה באופטימיות , קיוותה שאולי הם צודקים, שמשהו יקרה, שיתארכו ימיה כאן איתם. ואולי היא הסכימה לא משום שאהבה את החיים אלא מכיוון שפחדה כל כך ממה שמחכה שם מעבר להרי החושך. מחוסר הידיעה. פחדה שלא תמצא אותו שם כשתחצה אל העולם הבא, שתישאר פתאום לבד.
שנים היא ביקשה נפשה למות, ללכת אליו אל הילד שאבד לה לפני הרבה שנים, גיורא שלה. אהוב ליבה, מחמד נפשה, הילד שביום קיץ שרבי ושחון פגעה בו משאית והרגה במקום. ימים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו. המוות שלו היה מיידי ושלה מאז ארוך ומתמשך. היא מתה איתו כל יום מחדש בארבעים השנים שבאו אחר כך.  היא מתה כל בוקר כשקמה לעוד יום עמוס מטלות וגידול ילדים.  מתה כל חג ושבת כשאפתה ובישלה וערכה שולחנות. מתה כל יום כשראתה את ילדיה האחרים גדלים ונישאים ויולדים לה נכדים. מוות שקט, אילם, יום יומי שקינן ואכל מבפנים. היא נזכרת עכשיו בשנים הראשונות שאחרי לכתו,  כשהייתה פוקחת עיניים בבוקר ומביטה בשמש הזורחת, נוכחת לדעת שהיא עדיין פה, שעדיין לא חצתה עולמות, איך נדרשו לה אז כל בוקר כוחות איתנים להקים את עצמה מהמיטה, לבצע מטלות פשוטות, לחיות את היום, לתפקד כאמא וכרעיה. היום יום שנגע בה הכאיב לגופה, שרף את עורה כמו כווייה מדרגה ראשונה.  כל בוקר פיללה לבואו של הלילה השחור, לעלות על המיטה ולקוות שזה יקרה, שהלילה יבוא המלאך שייקח אותה אליו אל הילד שמחכה לה. ככה במשך שנים הייתה חיה ביום ומשתוקקת למוות שיגיע בלילה.
והמוות לא בא. והחיים מסתבר יש בהם כוח לגרום לאדם להתאהב בם מחדש גם כשרע ועצוב, איזה קסם שמשתלט על הנפש, כובש, מתחנחן, מכריח לאהוב  ולרצות עוד ועוד. והמוות לא בא ובמקומו באו החיים שנשאו בחובם משפחה חמה ומחבקת, בעל אוהב שהיא הייתה לו כל עולמו, ילדים שגדלו ופרחו. ילדיה, שלמרות שלא ממש הייתה שם איתם בשנים שגדלו , נשארו כה קרובים אליה גם כשבגרו ועזבו את הקן, תמיד דואגים, מתקשרים בוקר בוקר לשאול מה שלומה, מה חסר, מתקשרים גם בלילה לספר על היום שעבר, ממלאים כל בקשה שעולה על שפתיה, ועולים אל ביתה כל שבת לבקר, לאכול, לחבק, לאהוב. החיים הביאו איתם חברים שהעריצו את חוסנה והקיפו אותה אהבה, אנשים שנמשכו אליה כמו פרפר אל האור. והיתה גם העבודה  במחלקת יולדות שם עזרה לילד עשרות תינוקות, ואיך אפשר שלא להתאהב בחיים כשנוגעים בבראשית, כשעוזרים לתינוק לצאת לאויר העולם, לנשום נשימה ראשונה.  וכך לצידו של המוות המיוחל הופיעה גם תאווה שאין לה שובע לחיים, היא טיילה בעולם, הימרה בקלפים, נפגשה עם חברות , היא אהבה את החיים. וככה היא חיה לה בשני עולמות  מקבילים, תוהה בעצמה כיצד זה צלח בידה להתעורר כל בוקר בתפילה אל המוות ובכל זאת לאהוב את היום שנולד. איך אפשר להתפלל שיבוא המלאך וייקח כבר ובכל זאת להרגיש שימחה שכזאת למראה ביתה הצעירה שעומדת תחת חופה, או בנה שחוזר הביתה במדים ירוקים, מחבק ושואל מה בסירים. ולצפות לנכדים שיבואו לביקור בשבת, ולהתמלא בנחת למראה השולחן אותו מקיפים הילדים , הכלות, הנכדים, מתענגים על סיר הממולאים שהכינה.
וכנראה שאפשר לחיות ככה בכמה רבדים, לחייך ולבכות במקביל. לנשום את החיים ולמות מבפנים.  היא למדה על בשרה בעשרות השנים שהדבר אפשרי.
ופתאום לפני כשנה הוא דפק פתאום בדלת. המלאך ששנים היא חיכתה לבואו,לבוש בשחורים,  ככה בלי התרעה , הוא הקיש על הדלת, הגיעה השעה הוא אמר לה, המסע שחיכית לו שנים ייצא לדרכו בעוד מספר חודשים.
היא ידעה שזה הסוף עוד לפני שפגשה את המומחה, עוד לפני ששמעה ממנו  שהגרורות התפשטו לכל חלקה טובה בגופה ושאין כל כך מה לעשות. והידיעה נסכה בה מין שלווה, כמו הגיע מסע שלם אל קיצו ועכשיו היא יוצאת אל הדרך האמיתית, מתחילה מסע חדש, זה שחיכתה לו שנים.
השעון על הקיר מראה עכשיו שבע בבוקר. עוד מספר דקות תיפתח הדלת וייכנסו בה בנה וכלתה. ככה מדי בוקר במשך שנים היה מגיע כדי לשתות שם קפה ראשון של היום, מתחיל את יומו איתה, מספר, מתייעץ, היא הייתה ונותרה הנפש הקרובה ביותר לליבו. ועכשיו בתקופה האחרונה כשכלו כוחותיה מטיפולי כימו והקרנות, היא נותרה שכובה במיטה והוא הגיע כל בוקר עם אישתו, לוודא שפקחה את עיניה,  להכין לה משהו לאכול, לבדוק שגם אבא בסדר.
דמעות ממלאות את עיניה, היא מרגישה את חומן על עורה. היא חושבת עליו, על ילדיה שעדיין לא יודעים שהגיעה שעת הפרידה. חושבת על ביתה שמעבר לים שלא תספיק להיפרד ממנה, לנשק נשיקה אחרונה. לא על עצמה היא בוכה, עליהם שיוותרו בלעדיה , בלי אמא שתקשיב, תייעץ, תבשל תבשיל אהוב. מפתח בדלת, היא שומעת עכשיו את הדלת נפתחת, שומעת את בנה מחליף מספר מילים עם אביו שיוצא לתפילת שחרית. איך היא הבוקר הוא שואל אותו, לא טוב לא טוב עונה לו אבא וטורק את הדלת. הם נכנסים אל החדר מביטים בה שכובה, מבקשים שתפקח את עיניה. היא מנסה,  מתאמצת, מגייסת את כל הכוחות שנותרו בה לפקוח עיניים להביט בו ולו רק לרגע , בחיוך שירגיע, וכוחה בוגד בה, היא לא מסוגלת. יש החמרה היא שומעת אותו לוחש לאישתו, תתקשרי שיבואו כולם. היא מרחפת עכשיו בין שני עולמות, נרדמת לרגעים, לא שומעת את הקולות שבחדר, ורגע אחר כך חוזרת נוכחת, מגלה שהגיעה גם השכנה, חברתה הטובה שמזה חודשים מגיעה כל יום לשבת איתה, להחזיק יד, ללטף. היא שומעת בחדר את ביתה הבכורה מדברת בטלפון, ״עכשיו תעלי על טיסה ותבואי״, היא מדברת אל הבת שמעבר לים, מאיצה בה שלא לחכות, מסבירה שהזמן ממהר לאזול.
היא רוצה כל כך לקום, לנשק נשיקה אחרונה להרגיע אותם, לחזק, להבטיח שהכל יהיה בסדר, אבל הפעם היא לא מסוגלת. נגמרו בה הכוחות.
הקולות שבחדר נשמעים עכשיו עמומים ורחוקים. מישהו מציע לקרוא לרופא,  היא כבר לא מזהה את הקולות. בכי שקט נשמע בחדר, היא שומעת את בנה מבקש עוד לא אמא, פקחי עיניים, עוד קצת , חכי לכולם שיבואו. ופתאום שם בחדר נשמע קול נוסף, קול קטן שרק היא שומעת,  זה קולו של הילד שלה שאבד לה לפני שנים רחוקות,  הוא קורא לה לבוא, מבטיח שהוא שם מחכה לה בצד השני.
היא פוקחת עיניים לרגע קצר, לא בטוחה אם הבחינו, נפרדת במבט, ושוב פעם עוצמת והפעם לנצח, היא יוצאת אל המסע, היא בדרך לילד שלה.

Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.