בחירה

בחורה עם מחשב נייד

אני בוחרת לכתוב על בחירה!

אני בוחרת להסתכל על המקומות בחיי בהם אני חופשייה לבחור.

אני עוקבת אחרי המקומות בהם המציאות מאפשרת לי את המרחב .

ובעיקר אני בוחנת את המקומות המתעתעים, חמקמקים כמו צלופחים במים עמוקים אפורים,

המקומות בהם המציאות מחייכת אלי במתק שפתיים ואומרת בואי מותק תבחרי, חמודה את יכולה לבחור ממה שבא לך.

הכל פרוש פה לפניך. אז מה את בוחרת? דבר או כולרה?

או אולי זה לא בדיוק ככה?

שש שנים שאני גרה במובלעת הזו. מונחת באמצע צומת ראשי, סואן, חלפתי על פניו מאות פעמים בימי חיי ומעולם לא הקדשתי דקה לחשוב מי גר שם.

שש שנים שעצמי ואני מנהלים דיון סוער, נוקב ולא נטול דרמה על השאלה האם בחרתי לבוא לכאן? או שלא הייתה לי ברירה.

או שהמקום בחר אותי, זימן אותי אליו כמו אותו צמח שמושך חרקים. מפתה אותם בניחוח עמוק, עוטף אותם אט אט, מערסל, מבלבל ומניח להם לשקוע אל קירבו.

מתוך כאב  באתי, ובהלה ובאלם.

מתוך ההתפרקות הגדולה ביותר שחוויתי.

שלושה ילדים ובעל שהקרב הלם בו, ופירק משהו כל כך בסיסי ועמוק במבנה המולקולרי שבו, עירער.ועצב גדול התיישב בעיניו היפות.

כתפיים רחבות יש לו, והוא לא נמוך. והוא האיש שלו בחרתי להינשא שלושה שבועות בלבד אחרי שפגשתי אותו, בחורף אחד בפינת רחוב שינקין, פותח כף יד קפוצה ומראה לי אסופת פרחים שקטף מגדרות  שבדרך, זה הפרח שסיכמנו שיחזיק כדי שאזהה אותו.

באותם ימי סערה לא היה זכר לאיש המתוק הזה שיש בו שילוב של אומץ ותבונה ורכות ועיניניות שאין באף איש אחר.

מה יכולתי לבחור לעשות?

ומה הייתי בוחרת אחרת?

לא בחרתי לאבד כל מה שהיה לי, דירה וחסכונות.

אבל בחרתי להמשיך להגיד לילדים שלי שיהיה בסדר, כל עוד אנחנו יחד, בכל מקום.

תמיד. ושאני אוהבת אותם וגם הוא. מאד. ולעולם.

לא בחרתי שיכאב לו כך כך. שיכאב לי כל כך.

אבל בחרתי להיות איתו.

בחרתי באותם ימים של כאוס מעוור להאמין. בחלומות הילדות שלי, כנגד כל הסיכויים.

(לימים כשהכל נרגע כבה האור שדלק מעל לחלומות שלי ולמשך איזה זמן הייתי באפלה גדולה).

היינו בודדים ואבודים. יחד.

ארזנו את הבית שלנו בארגזים, בחוץ שרף אוגוסט את הכל.

המלחמה התנהלה בצפון הארץ. ובצפון תל אביב נפרדתי מהשכונה בה נולדתי וגדלתי.

ואז באנו לכאן.

וגם הם, הילדים באו לכאן. לא הילדים שלנו שבאו איתנו.

הילדים שהם לא שלנו.

שהם של אנשים שאנשים אחרים מגדלים את הילדים שלהם.

שאנחנו האנשים האחרים ההם.

והילדים הם לא בחרו לבוא.

בא ילד עם חולצה מכופתרת עליה ציורים של פופאי, הוא בא עם אחותו. ובאו שני אחים, קטנים עם קופסא שבה דג עם רוטב אדום, של סבתא.

ובאה ילדה שקטה מאד ויפה, ועוד שני אחים, אחד עם דלקת עיניים.

אחר כך באו עוד, וחלק הלכו.

ובזמן שבתוכי מתנהל הויכוח האם בחרתי אני בוחרת להיות פה בשבילם.

אני מתפעלת מהבחירות שלהם, לקום בבקר, להתלבש, לאכול, לא לאחר להסעה, להיות בבית הספר, לחזור, להשתולל,לאכול שוב, לשחק, להתקלח, לדבר, לאכול שוב, ללכת לישון, לישון, לקום בבקר. הם בוחרים לחיות. כל יום מחדש.

והמציאות, מהתפריט המאויר לילדים  הציעה להם את הספיישל של היום: דבר או כולרה..

ואני ממשיכה בשלי. בחרתי? לא בחרתי? מה שקרה לי, אוף כל מה שקרה לי..

ובלילה ישנים הילדים, מעבר לדלת מעוגנת בקיר גבס, במימד האחר בבית הגדול.

ישנים ילדים שאמא שלהם לא אמרה להם לילה טוב, והם נידנדו לה ורצו עוד חיבוק, ואז היא כמעט התעצבנה אבל בסוף באה ועמדה קרוב ולחשה להם לאוזן: אתה האוצר שלי, האושר של החיים שלי ואתה כוכב זוהר.

ולאט לאט נסרגים אל תוך הנשמה שלי חוטים של כסף.

לאט לאט נדלק האור, בעיניים שלו ועלי.

לאט לאט אני לא יכולה שלא להדבק בכוחות החיים האלה שמתרוצצים מסביבי כל יום וישנים פה כל לילה.

מוכים וכאובים ככל שיהיו, הם רבים על התור במחשב, על התוכניות בטלויזיה ועל מי קיבל חופן גדול יותר של "כריות" בארוחת הבקר.

הם רוצים הביתה. אבל הם פה.

הם לא בחרו לבוא אבל הם בוחרים לחיות.

אני לא יודעת אם בחרתי לבוא, אבל אני בוחרת לחיות. לצידם.

אני בוחרת לאהוב.

אני בוחרת לשמוח ולצחוק ממש בקול רם.

אני בוחרת להיות אמא ואשת איש.

לפעמים אני מצליחה לבחור לסלוח, ולחמול ולא להתחשבן.

אני בוחרת ליצור ולכתוב מילים כאלה.

אני בוחרת לחייך עכשיו ממש הרגע.

אני בוחרת לגעת ולהיות נגועה, להיות נגועה באנושיות.