ספרנית בדימוס: "הרוחות של בלפסט", סטיוארט נוויל

כשקראתי את הפרק הראשון של "הרוחות של בלפסט" ידעתי שאני חייבת לקנות את הספר הזה. פשוט חייבת שהוא יהיה לי בבית. וכך רכשתי אותו עוד במכירה המוקדמת, והוא אכן לא אכזב אותי

בחורה עם מחשב נייד

5850142-5523

" הרוחות של בלפסט" מדבר על אירלנד שלאחר הסכמי השלום. הוא לא ספר שקרה במציאות, הוא סיפורת. אבל הוא מספר את סיפורה של צפון אירלנד בימינו, והוא מרתק שבעתיים בזכות זה.

הוא מרתק פעם אחת כי הוא ספר טוב, שכתוב טוב, ומתורגם טוב. וטווה עלילה מרתקת. כזו שהקוראת רוצה לדעת מה יקרה ואיך זה ייגמר.

והוא מרתק כי הוא מספר סיפורו של סכסוך עקוב מדם, המקבילה הכי קרובה שיש לסכסוך שלנו, ואיך החיים נראים ביום שאחרי. מה עושים כל מי שחיו על הסכסוך וניזונו ממנו. ובמובן מסויים הוא מסקרן  את כל מי שתוהה אם יכול להיות גם אצלנו היום שאחרי. נדמה לי שאין באמת מבוגר שלא תהה מעולם האם יש לנו אי פעם סיכוי לחיים נורמלים, ולא משנה באיזו דרך נגיע אליהם.

במובן הזה אני ממליצה להתחיל מאחרית הדבר, וללמוד קצת על הסכסוך, שורשיו, נסיונות השלום והמצב הנוכחי. אני חששתי שמא אחרית הדבר תכיל ספויילרים ולכן חיכיתי איתה לסוף, אבל בדיעבד היא לא עסקה בכלל בעלילה. רק במצב ההיסטורי ובשמות הקבוצות השונות, וקריאה שלה בראשית הספר היה נותן לי עוד מידע ועוד רקע, שחסרו לי.

אבל די פלספנות ועניינים כבדי משקל – מה עם העלילה?

אז, העלילה – אסיר פוליטי משוחרר באירלנד של ימינו מדרדר לאלכוהליזם בנסיונו להדוף את צלליהם של תריסר האנשים שהרג. די מהר הוא מבין שהצללים רוצים נקמה – הם רוצים שהוא יהרוג את מי שאחראי להריגתם. האנשים שגרמו לו ללחוץ על ההדק, במעשיהם, בחוסר מעשיהם או בדבריהם. מכיוון שהוא רק רוצה לישון בשקט הוא יוצא למסע נקמה שונה מהרגיל – הוא בוגד בחבריו ומכריו לא בשם אידיאל, או התפכחות, אלא בשם הרצון לסכור את עברו ולהתקדם הלאה, ללא רגשות אשם.

בין לבין הוא מסתבך עם אישה וילדה, מעלה זכרונות, משרטט את אירלנד של אז ושל עכשיו, ובעיקר מטיח לנו בפרצוף כמה אנחנו והם דומים. מהצבעות של מתים בקלפיות ועד אנשים שבציניות עושים כסף או הון פוליטי מלתחזק את הסכסוך.

כמו שאמרתי, זה ספר מומלץ ומרתק שבעתיים. גם במישור ההנאה מהקריאה וגם במישור המחשבתי. האם אירלנד הצליחה להקיא מקרבה את אנשי הזעם והמוות? לאן הם המשיכו? האם הם השתקמו? האם אי פעם גם אנחנו נוכל לדבר על לפני ואחרי? והאם האחרי שלנו באמת מלא תקווה ושושנים?

נותרתי עם חלק מהשאלות פתוחות גם אחרי הקריאה.

עוד ביקורות םפרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה