עובדת עצות – חלק א'

אתם יודעים שיש לי נטייה לכתוב בפרקים. ללטף את הבלוג שלי בפוסטים שהם פרוייקט מתמשך. על זה אף פעם לא כתבתי. אולי כי התביישתי, כי זה מקום לא בטוח. מוציא אותי מאזור הנוחות. אז הנה הוא, הסיפור המלא.

בחורה עם מחשב נייד

בסוף הגעתי לנירית.
והיא פתחה לי דלת.
לחדר עם ריח נרות, עם המון אמפתיה וסבלנות מצד אחד ויכולת להזיז הרים מצד שני.
דלת לחשיבה אחרת. להבנה שאם אני עושה ועושה ולא מגיעה? כנראה שיש משהו שאני עושה לא נכון.
אבל זה בסוף. ועל זה עוד אספר. ומה היה בהתחלה? ולמה בכיתי כל יום? איך הגעתי למקום הזה בו אני יושבת מול חשבון הבנק שלי ומבקשת ממנו סליחה? איך אני ממלאה את כל השעות הפנויות שפתאום?

איך אנשים בכלל לומדים מקצוע שלא מרוויחים בו?

דרום הודו. הוא, צעיר ממני בכמה שנים ועם רישיון לאופנוע. אני, בוגרת תואר שני במושב האחורי. מתבוננים במטעי-תה.
מה למדת? הוא שואל אותי. הוראה. אבל לא רוצה להיות מורה. מרוויחים בזה כלום, וחוץ מזה זה אחד המקצועות הקשים שיש.
למה את חושבת שלא מרוויחים בזה כסף? הוא שואל, מבעד לעלי-תה ירוקים ורחבים. אני יודעת. אבל זה לא משנה. אני לא רואה את עצמי הולכת  להיות מורה עכשיו. אז למה בכלל….טוב את יודעת מה? הוא שואל אותי במבטא בריטי. לא מסוגל להבין את זה, איך אפשר לרצות לעשות קריירה במקצוע שלא מרוויחים בו?

על השאלה שבכותרת אפשר להתווכח. אבל לשאלה "איך אנשים לומדים מקצוע שהם לא רוצים לעבוד בו" אין לי הרבה תשובות. רק המציאות שהובילה אותי לשם.

שלום כיתה י"א

חזרתי מהודו. פתאום אני מורה. תנסי מה אכפת לך. אמרה לי החברה הטובה. איך תדעי אם לא ניסית? לכי על זה. את תאהבי את זה.
יומי הראשון בבית הספר. עד היום אני זוכרת מה לבשתי. חולצה לבנה וחצאית.
שעה ראשונה, עדיין עם חיוך. בצהריים הוא כבר יתחלף לעצב, שיהפוך לדמעות גדולות.
כל יום עובר לי כמו שנה. ובכל יום אני מגיעה בבוקר לבית-הספר, אומרת בוקר טוב לשומר, ובזה זה נגמר.
מחבבת את המורות האחרות – (וגם את אחד המורים, אבל זה לפוסט אחר) – אבל כל יום אני נגמרת.
עומדת מול התלמידים ובא לי לקפוץ מהחלון.
לזרוק עליהם אחד אחד את המרקרים של הלוח.
להגיד להם שאני שונאת אותם.
שונאת את זה שאני פה בכלל. שאני חוזרת הביתה ולא מפסיקה לבכות לאחות שלי בטלפון.
על זה שכל השיעור הם, שביקשו ממני לשחרר אותם 5 דקות קודם, הלשינו למחנכת שלהם שאני נותנת להם לעשות מה שהם רוצים.
על זה שהם החליטו לשחק איתי משחק והתחבאו מאחורי מגרש הכדורסל כדי שעד שאמצא אותם ייגמר השיעור.
שונאת אותם וכל יום קצת יותר מתעבת את עצמי.
ואני מחפשת עבודה, וכל חופש הולכת לשניים-שלושה ראיונות כי ברור לי שאני לא יכולה לעזוב לפני שאני מוצאת משהו אחר, ובכלל זה לא לעניין לעזוב באמצע השנה.

שיחת שימוע

ואני ממשיכה וכל הזמן אומרת לעצמי "אל תדאגי, תמצאי משהו אחר וברגע שתמצאי תעזבי. שנה הבאה את במקום אחר לגמרי".
אבל הספק מתחיל לכרסם ומה יהיה אם לא אמצא? אולי אשאר. לפחות משכורת נכנסת כל חודש. ויום אחד אני מקבלת מייל. שיחה אצל המנהלת. הפסקת העסקתך. בנסיבות אלו ואלו….ומאחר וחסרונותייך בולטים….ובגללך נאלצנו…..
בהלם. ואין לי מילים. מזל שאני לא סומכת על המילים שבורחות, באתי מוכנה מהבית עם מכתב.קוראים למקום הזה בית? אני מקריאה. לי הוא נראה יותר כמו בית משוגעים. אמרו לי שזו משפחה? משפחה בהפרעה.
ואני מנסה להחזיק את הראש למעלה, אבל זה לא מצליח. כי פיטרו אותי. מעבודה שבכלל לא אהבתי. אבל מה אני עושה עכשיו?
ומה עם כל השעות הריקות? והחיפושים שלא מובילים לשום מקום? ואיפה בכלל מתחילים לחפש למרות שאף פעם לא ממש הפסקתי?