הבלוג של אירית אמבר

מכתבים אישיים

שמחה מאוד להצטרף למשפחת הבלוגריות של "סלונה". בכל שבוע אעלה מכתב אישי הממוען לאדם מסוים.

עדכונים:

פוסטים: 11

החל מפברואר 2016

קבלתי את מספר הטלפון שלך מקרובת משפחה. התקשרתי.
ענית לי כמעט בלחישה: ״חייבת לפגוש אותך אני משתגעת…״
ראיתי אותך מרחוק נכנסת לבית הקפה. אישה יפה. פנים נפולות. עיניים כבויות. שיער אסוף ברישול. עטופה כולך בצעיף. התחבאת.
לא רצית שהעולם יראה אותך. התיישבת לידי כולך מכווצת, לא הסתכלת עלי. מוללת מטפחת ביד וביקשת כמעט בתחינה: ״עזרי לי, אני לא ישנה כבר ארבעה חודשים. ירדתי שמונה קילו, אני לא מתפקדת בבית״.
לא היו סימנים מוקדמים. עד עכשיו החיים זרמו אצלך על מי מנוחות. היחסים עם הבן היו מצוינים. הוא עבר מסלול רגיל: תיכון, חייל ביחידה קרבית. סיים שנה שנייה באוניברסיטה. חברה מזה ארבע שנים.
שום דבר לא הכין אותך לשיחה שניהלתם לפני כארבעה חודשים.
הזמנתי לנו ארוחת בוקר. אמרתי שלא נתחיל בשיחה אם לא תאכלי יחד איתי. חייכת במבוכה והסכמת. ניקרת בצלחת, אבל ראיתי שאת משתדלת לטעום מכל דבר.

בית קפה
שאלת אותי: ״איך היה אצלך, איך היה הרגע שלך״?
סיפרתי: ״הבן שלי בחר בעיתוי הכי לא צפוי לספר לי שהוא הומו״.
בסלון- מסביב לשולחן – ישבו 30 אורחים. חלקם מחו״ל. הוא קרא לי החוצה לגינה וירה את זה.
כנראה, שזה היה הרגע, בו הוא היה מספיק אמיץ לבוא ולפרוק את הסוד הגדול שהעיק עליו.
האורחים שישבו בסלון לא עניינו אותו.
נשמתי עמוק, הסתכלתי עליו-על הילד שלי- ניסיתי לעכל את ההצהרה. חיבקתי אותו חזק, ידעתי שעומדת בפני התמודדות לא קלה וידעתי שההתחייבות לאורחים תקטע את החיבוק.
למותר לציין שאני לא זוכרת איך עברה הארוחה…
ברגע שסיימתי לספר לך על הרגע שלי, ראיתי ניע קל אצלך בפנים. עד אז ישבת קפואה. חיוך קל הפציע וריכך את פנייך.
״החיים שלי הרוסים, אני לא יודעת איך אמשיך לחיות. לא סיפרתי לאף אחד ומעל הכול, לא ראיתי ולא דיברתי עם הבן שלי כבר ארבעה חודשים. ניתקתי איתו כל מגע…״
לא שפטתי אותך. הבנתי מה את מרגישה. קשה היה לי עם הנתק שכפית על עצמך ועל הילד ולכן שיתפתי אותך בראיית העולם שלי:
״ברור לשתינו שזו עובדה שלא ניתן לשנות. יהיה לך הרבה יותר קל אם תוציאי את עצמך מהמשוואה. את לא הגיבורה הראשית במחזה הזה. הילד הוא הגיבור של הסיפור. הוא בתפקיד המרכזי.
שימי עצמך במקומו ונסי להרגיש איך הוא התמודד עד שהוא הצליח לבוא ולספר לך. מה עבר עליו במשך כל השנים. איך הוא חי עם הסוד ועם חיפוש הזהות שלו.
אל תתביישי בו.
הוא צריך אותך. הוא צריך את האישור שלך. הוא מחכה שאת תעשי את הצעד הראשון ותיצרי קשר.
אל תפחדי לספר לאנשים הקרובים אליך ולחברים. אל תפחדי מהתגובה שלהם. ברגע שתפתחי את זה למעגל רחב יותר, זה יהיה הרגע בו תביני שאת מקבלת אותו כפי שהוא.
הדבר הכי חשוב: סמסי עכשיו לילד וקבעי איתו פגישה”.

כנראה, שזה מה שהיית צריכה לשמוע מאדם זר. לשמוע בקול רם את מה שאת פוחדת להגיד לעצמך. היית צריכה מישהו שידחוף אותך קדימה.
הוצאת את הטלפון מהתיק ובהחלטה נחושה סימסת. הוא ענה לך מיד. נתתי לכם להתכתב. לא התערבתי ולא שאלתי שאלות, רק ישבתי והסתכלתי עליך.
ידעתי- זו רק ההתחלה. מחכה לך עוד דרך ארוכה: התמודדות עם המבטים הנבוכים של מעגל המשפחה הרחב יותר, של החברים-שברגע של אמת עם עצמם, שמחים שזה לא הבן שלהם.
אבל מה שהם חושבים לא מעניין. הכי חשוב שאת עשית את הצעד הראשון לקבל את הבן שלך בחזרה.
כשסיימת את ההתכתבות הסתכלת עלי ואמרת: ״הוא מגיע ביום שישי לארוחה. לא הסכמתי שבן הזוג שלו יבוא, אבל מבטיחה לך, גם זה יגיע״.
לא התראינו מאז. ניסיתי לדבר איתך, פעם או פעמיים, אבל הרגשתי שאת רוצה להתמודד עם זה לבד.
אני מקווה שמצאת שוב את השקט שלך.

עוד מהבלוג של אירית אמבר

תצוגה מקדימה

מכתב לאמא

ביום השנה לפטירתך, העליתי בפייסבוק סטטוס קצר וכך כתבתי: "כבר 27 שנים, שאני לא קוראת לאף אחת- אימא. היית ועודך- מודל לחיקוי. הסכמת להתחתן עם אבא, רק לאחר שסיימת את הדוקטורט שלך. היית בת- 28. מוסכמות חברתיות לא דיברו אליך. הלכת...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתב לפונדקאית

בשבילי את מלאך. פרצת לחיים שלנו בלי הכנה מוקדמת. ספק נערה ספק אישה. עם יופי עדין וחיוך ממיס. חיה חיים טובים ושלווים. מגדלת באהבה את ארבעת ילדייך יחד עם בן זוגך. אישה שהנתינה והתרומה החברתית הם חלק מהערכים שלה. ידעת שאחרי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתב סליחה באיחור של 43 שנים

הייתי בת 22. סטודנטית באוניברסיטה העברית. מזה שנה עבדתי כמזכירה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1. ג׳נגלתי בין הלימודים והעבודה. השתדלתי לא להפסיד שום שיעור...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה