הבלוג של אירית אמבר

מכתבים אישיים

שמחה מאוד להצטרף למשפחת הבלוגריות של "סלונה". בכל שבוע אעלה מכתב אישי הממוען לאדם מסוים.

עדכונים:

פוסטים: 11

החל מפברואר 2016

 

אני כותבת את המכתב כשהילדים שלי כאן בביקור מאוסטרליה.

שדה תעופה_3שדה תעופה

הם לצידי ואני מרגישה מספיק חזקה לצעוק בקול, את מה שאני עוצרת בין ביקור לביקור: קשה לי מאד. המרחק העצום קורע אותי.

המרחק בינם ובינינו.

המרחק בינינו ובין הנכדים.

והמרחק בינם ובין האחים והמשפחות שלהם.

אוסטרליה- סוף העולם.

אבל- אני גאה בהם.

ההחלטה לעזוב את המשפחה, את החברים, את הבית ולנסוע אל הבלתי נודע  זו החלטה אמיצה ולא פשוטה.

חינכנו את הבן שלנו שילך תמיד בדרך שלו במה שהוא מאמין, ושלא ייגרר בעקבות העדר. חינכנו אותו לאהוב את המדינה. הוא שירת שבע שנים בצבא. פרש ועבר לעולם ההייטק, במסגרתו עבד בהצלחה רבה בכמה חברות בינלאומיות נחשבות. כמה שנים לאחר מכן כשהגיעה ההצעה המתאימה הם ארזו את עצמם ואת הבן שלהם ועברו לחיות בקצה השני של העולם. שום דבר שעברתי בחיים לא  הכין אותי לרגעים והחלטות שכאלה.

למעבר לחו”ל יש השפעה משמעותית. אילו לא רק הגעגועים הקשים, אלא גם הנתק המתלווה להם. הקשר המשפחתי נפגע. החגים, האירועים והיומיום השוטף משתנים. החיים מתנהלים דרך סקייפ. המחשבה שהם מתמודדים עם הכול לבד, בלי יכולת שלנו לעזור להם, קשה. הריחוק של אלפי קילומטרים והפרשי השעות בין היבשות מחזק את התחושה הבלתי אפשרית.

הם מגיעים אלינו פעם בשנה ואנחנו נוסעים אליהם פעם בשנה. הם מעולם לא דיברו על מועד חזרה. אנחנו כבר לא צעירים. מי יודע כמה פעמים נוכל עוד לטוס אליהם. לפני שנתיים כשטסנו אליהם קבלנו באהבה נכדה חדשה. היא נולדה שם. הנכד שלנו מדבר אנגלית ועברית שוטפת במבטא אוסטרלי. הקטנה מפטפטת בשתי השפות. הם מגלים עולם חדש.

לפני כחצי שנה כשביקרנו אותם, כלתי אמרה לי משפט שחידד אצלי תובנה: “אם היינו גרים עכשיו בארץ לא היית מבלה חודש רצוף מהבוקר ועד הערב עם הנכדים”, וזה נכון. חודש שלם של חגיגה בלתי פוסקת איתם. יצרתי לי אז אצלם “עכשיו חדש”  שידעתי שאוכל להתגעגע אליו אחר כך. ידעתי שאוכל להיאחז ב”עכשיו החדש” ברגעים קשים. ואז- אוכל להתגעגע אליו ואוכל להתרפק על כל השעות, דקות ושניות שהיו לי איתם.

אבל, הלב נקרע כשהנכד שלנו אומר בשיחה היומית: סבתא מחר יש לי יומולדת אולי לך ולסבא יהיה זמן לבוא? ואני דומעת מול מסך הטלפון ועונה לו: יש לנו המון זמן והיינו באים, אבל אתה כל כך רחוק מאיתנו שלא נספיק להגיע. השיחה הזו מלווה אותי ימים ארוכים. וכך גם הכעס שלו, כשאנחנו חוזרים הביתה מאוסטרליה ,והוא לא מבין למה אנחנו לא יכולים להישאר שם.

שיחות הטלפון היומיות הן חלק מהשגרה. לא מפספסת שום שיחה, גם אם אני בעבודה. מקריאה להם ספרים. אנחנו אפילו מצליחים לשחק כל מיני משחקים  משותפים. הם שם ואני כאן. מוצאת את עצמי מטיילת עם הסקייפ ומראה לקטנים מה חדש אצלנו בבית. עוברים מחדר לחדר ומפינה לפינה. מעדכנת אותם ברמה יומית מה קורה. זו הדרך לשמר את הקשר. חשוב לי שהם יבינו, שלמרות המרחק הם איתי כל הזמן.

אתם מדברים ביניכם ולוחשים בשקט, כדי שאף אחד לא יישמע: “יכול להיות שהם לא יחזרו” ואני אומרת: יכול להיות שזה נכון ,אבל אנחנו צריכים לכבד אותם ואת הבחירה שלהם.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, גם אם זה קשה לנו. יש לנו את הנטייה להגנת יתר על הילדים שלנו. זו תכונה מבורכת. אבל,  אנחנו צריכים במקרה הזה להניח בצד את עצמנו ורק לחשוב עליהם. אין ספק שניסיון חיים כזה רק מחזק אותם ואותנו.

אינסטגרם

עוד מהבלוג של אירית אמבר

תצוגה מקדימה

מכתב לאמא

ביום השנה לפטירתך, העליתי בפייסבוק סטטוס קצר וכך כתבתי: "כבר 27 שנים, שאני לא קוראת לאף אחת- אימא. היית ועודך- מודל לחיקוי. הסכמת להתחתן עם אבא, רק לאחר שסיימת את הדוקטורט שלך. היית בת- 28. מוסכמות חברתיות לא דיברו אליך. הלכת...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתב לפונדקאית

בשבילי את מלאך. פרצת לחיים שלנו בלי הכנה מוקדמת. ספק נערה ספק אישה. עם יופי עדין וחיוך ממיס. חיה חיים טובים ושלווים. מגדלת באהבה את ארבעת ילדייך יחד עם בן זוגך. אישה שהנתינה והתרומה החברתית הם חלק מהערכים שלה. ידעת שאחרי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתב לאמא של דן

קבלתי את מספר הטלפון שלך מקרובת משפחה. התקשרתי. ענית לי כמעט בלחישה: ״חייבת לפגוש אותך אני משתגעת...״ ראיתי אותך מרחוק נכנסת לבית הקפה. אישה יפה. פנים נפולות. עיניים כבויות. שיער אסוף ברישול. עטופה כולך בצעיף. התחבאת. לא...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה