כשהייתי בתיכון הייתי קנאית. מודה ומתוודה. קינאתי בכולם. קינאתי בהכל. רציתי וקיוויתי להתחלף עם כל אחד. החיים של כולם היו נראים לי זוהרים. המשפחה של ההיא מושלמת. הבית של ההוא ענק. היא ממש יפה, ההיא ממש חכמה, זאת סופר מוכשרת וזה ממש מצחיק. וקינאתי. וואו כמה קינאתי. לא הבנתי למה כולם כן ואני לא. למה כולם יפים, חכמים, מוצלחים, זוהרים, עם מלא חברים, עם משפחה תומכת, עם בית וגינה- ורק אני לא. למה רק אני- אני. למה אין לי. למה חסר לי. למה קשה לי. למה ולמה ולמה.
עברו כמה שנים והבנתי בדיוק למה. כי הכל היה שקר. שאני סיפרתי לעצמי. סיפרתי לעצמי שלכולם טוב. כולם טובים. התעלמתי לחלוטין מהעובדה שלבחור עם הבית הענק- יש אחות שחולה בסרטן. שלבחורה הכי יפה אין אבא שיגדל אותה. שלבחור המצחיק אין כסף לצאת לטיול השנתי. התעלמתי. אצלי? ראיתי רק צרות. ואצל אחרים? רק את הטוב.
עברו עוד כמה שנים וגיליתי שגם אם אני לא משקרת לעצמי- יש את המדיה שתעשה את זה בשבילי. האינסטגרם תמיד מלא בעיניים שמחות וחיוך בוהק. כולם תמיד במסיבות, לכולם כיף בצבא, כולם מטיילים אחרי השחרור, לכולם מצחיק בעבודה המועדפת. שקרנים. אני הייתי שם. אני ראיתי אתכם. היינו ביחד בטירונות והתפרקתם. שמעתי את הסיפורים שלכם על הטיול אחרי צבא- שרבתם בו עם החבר הכי טוב וחזרתם לבד. אני עבדתי לידכם במועדפת. בואו- עבדנו במפעל. לא היה כזה מצחיק.
ולאט לאט הבנתי באמת- לכולם יש צרות. אבל אף אחד לא רוצה לצלם אותן. אז איך נדע עליהן? לא נדע. נמשיך לקנות את השקר הזה שלכולם טוב וכולם מושלמים חוץ מאיתנו. או שנפסיק להציץ מעבר לגדר. נבין שאין שם שום דבר שונה. נוצץ. מושלם. יש שם טוב. יש שם רע. יש שם קושי ושמחה. בדיוק- כמו אצלנו.
קטע. אף אחד לא מושלם. וזאת בדיוק הסיבה שכל כך מיוחד פה.
