חומות של תקווה

"לפני ארבע שנים נאלצתי להיכנס לכלא נווה תרצה למשך שמונה חודשים בשל אי-דיווח בזמן על מע"מ", מספרת זיוה יצחק. "בעודי בכלא קיבלתי את בשורת האיוב על מות אבי פנחס. התרסקתי לחלוטין"

מאת: זיוה יצחק

לפני ארבע שנים נאלצתי להיכנס לכלא נווה תרצה. קיבלתי שמונה חודשי מאסר בפועל בשל עבירת אי-דיווח בזמן על מע"מ – לא גניבה ולא העלמת מס. לפני שנכנסתי לכלא אמר לי אבי פנחס ז"ל: "תיכנסי לכלא בראש מורם. את לא גנבת! את רק חייבת ויש הבדל גדול ומשמעותי בין השניים".

במשך ארבעה חודשים עברתי בכלא גיהנום בכל שנייה ובכל דקה – כאישה נורמטיבית שכל פשעה היה אי יכולתה לשלם – לא גניבה ולא העלמת מס. המראות, הצעקות, הסכנות, הריחות, האסירות מכל גווני הקשת היו לגמרי גיהינום עבורי. לא היה יום שלא ביקשתי מריבונו של עולם שייקח אותי. מה שעזר לי לשרוד את הכלא הייתה כתיבת ספרי, שהוא למעשה יומן אותנטי המתאר את הרגעים הקשים בכלא, את הדינמיקה בין האסירות לסוהרות ובין האסירות לבין עצמן ואת כל מה שחוויתי ועברתי במהלך שהייתי שם.

זיוה יצחק בצעירותה עם בנה (צילום: אלבום פרטי)

כמעט שלוש שנים לקח לי להתאושש מהזוועות שראיתי וחוויתי אותן תיעדתי בספרי "המספר הזוכה 9016799". כשנכנסתי לכלא אבי היה חולה מאוד, אבל בשב"ס לא נתנו לי לבקר אותו ולהיפרד ממנו בעודו בחיים. יומיים לפני מותו התחננתי, בכיתי וביקשתי להיפרד ממנו כשהוא אושפז בבית החולים, וכל הזמן הייתי בקשר טלפוני עם המשפחה כדי לדעת מה קורה איתו.

ב-24 בנובמבר 2015 קיבלתי את בשורת האיוב הנוראה שהוא נפטר, ואז השתוללתי ואיבדתי את עצמי. לא הסכמתי ללכת למרפאת הכלא כדי לקחת כדורי הרגעה, ורק רציתי להיפרד ממנו בבית החולים אבל לא הספקתי. בזכות עו"ד רונית אבישר ברוך, שנלחמה עבורי מלחמת חורמה בשב"ס, יצאתי להלוויה ולכל ימי השבעה. היה לי קשה מאוד להיפרד מאבי בחדר הטהרה בבית העלמין חדרה. ההלוויה התעכבה עד שהגעתי, ופעמיים הגיעו נציגי חברה קדישא כדי לבקש שאסיים להיפרד מאבי. נישקתי אותו עטוף בתכריכים, ליטפתי אותו, חיבקתי אותו וביקשתי ממנו סליחה על כך שנכנסתי לכלא ועל כך שלא הצלחתי להיפרד ממנו.

זיוה יצחק בצעירותה עם בנה (צילום: אלבום פרטי)

כך למעשה, חנן אותי אבי במותו מהכלא. יום לאחר מותו כבר לא הייתי צריכה לחזור למאסר בכלא. עורכת הדין שלי הודיעה לי שקיבלתי חנינה מנשיא המדינה ראובן ריבלין.

במשך שנה וחצי מאז שחרורי מהכלא לא הצלחתי להקליד את הדפים הרבים שכתבתי בכלא, ואותם הסתרתי מהסוהרות והסוהרים. עד שיום אחד אזרתי אומץ, לקחתי את כל חבילת הניירות והתחלתי להקליד את כל המילים במקלדת המחשב על מנת שאוציא אותם לאור כספר. פחדתי להתמודד עם כל מה שכתוב בדפים אלו, וכך בהתחלה כתבתי רק מספר שורות, ואז קצת יותר ועוד יותר – עד שהגעתי למצב בו הקלדתי בקצב מטורף את המילים וזעקתי לאלוהים. מבחינתי, זה היה שוב לעבור אותו גיהנום ולחוות שוב את הכאב האיום והנורא שפילח לי את הלב.

זיוה יצחק וספרה החדש (צילום: גיל דור)

במשך שנה וחצי לקח לי לקום קצת על הרגליים. הרגשתי שאני חייבת להגשים את חלומי הגדול ולהנציח את אבי שבמותו חנן אותי – באמצעות שמחה, אהבה, נתינה וקבלת השונה, בדיוק כפי שהוא היה ולפי הערכים עליהם גדלתי כילדה, כנערה וכאישה בוגרת. עבורי ספר זה הוא הלב והנשמה שלי ומהווה אהבה ותודה גדולה לאבי, שברא אותי וגידל אותי. בספר אף מתועד הקשר שלו כסבא רבא עם הנינה שלו, נכדתי האהובה, שהייתה משוש חייו ונתנה לו כוחות נפש ברגעים הכי קשים של המחלה הקשה ממנה סבל. הוא זכה לחגוג את יום ההולדת הראשון שלה בזמן שהייתי בכלא, ושבועיים לאחר מכן נפטר בגיל 78.

מאז שהייתי בת שש דאג אבי להשריש בי את אהבת הקריאה, ובזכותו קראתי הרבה ספרים בספרייה. כבת בכורה לשלושה אחים הייתי מאוד קשורה אליו והוא גם היה מאוד קשור אליי. הוא נולד בעיראק, עלה לארץ כנער בן 14 עם משפחתו והגיע לקיבוץ בשרון, בו עבד והתגייס לחיל התותחנים. משפחתי התגוררה במעברת פרדס כץ. כתוצאה מפציעה במלחמת ההתשה הוא איבד חלק מהשמיעה באוזן אחת וסבל עד מותו מרסיסים בחלקים שונים בגופו, ולמרות זאת הסתפק בעשרה אחוזי הנכות שקיבל ממשרד הביטחון. הוא היה איש  משפחה למופת ואיש עבודה שנתן את כולו למען קידום משפחתו. אחרי שעלה לארץ עבד בשלוש עבודות ביום: בוקר במפעל אלקטרוניקה, בצהריים במשלוחי פרחים על אופניים, ובלילה הקרין סרטים בקולנוע ברמת גן וחזר הביתה בחצות.

**הכותבת היא סופרת ומשוררת, בימים אלו היא יוצאת בקמפיין מימון המונים לספר ילדים חדש בשם "שוקי ומוקי מספרים 8 סיפורים" המוקדש לזכר אביה פנחס

לחצו כאן לקישור לקמפיין מימון המונים