המלאכים של יוליה

"רופא המשפחה אמר לי: כולנו עייפים, אז מה אם את בחופשת קיץ?". בגיל 42, אחרי שנים שהיא סבלה מאנמיה ועייפות שכמעט עלתה לה בחייה, יוליה ברגר פגשה ברופאה שפקחה את עיניה והצילה את חייה

מאת: יוליה ברגר

אף פעם לא חשבתי שאחליף עם ילדיי תפקידים, אבל בגיל 42 כשבתי הבכורה, חיילת בצבא והקטנה בת 8 החיים התהפכו עלינו: אובחנתי כחולה בסרטן המעי הגס, עברתי ניתוח חירום להסרת גוש חוסם בבטן והתחלתי סדרה של 12 טיפולי כימותרפיה אינטנסיביים ומתישים. הפכתי מאימא המטפלת בילדיה למטופלת על ידם.

שנים סבלתי ממחסור חמור בברזל ומעייפות לא שגרתית, וכשהרגשתי שהתסמינים נעשו קיצוניים עוד יותר, ניגשתי לרופא המשפחה כדי לקבל הסבר מדוע אני, אישה צעירה, שאוכלת בריא וישנה מספיק, גננת בחופשת הקיץ – מוצאת את עצמי נרדמת בנהיגה?

התשובה שקיבלתי פעם אחר פעם הייתה זהה: "כולנו עייפים, והמחסור בברזל הוא בגלל הדימום הווסתי". בעודי סובלת ורופאי קופת החולים מפנים לי עורף, הגיעו גם כאבי בטן חדים ונקודתיים. באים בהתקפים, וחולפים. בדיקות הדם לא העלו כל זכר לבעיה, אך רופאה המטולוגית שפגשתי במקרה הפצירה בי: "קבעי תור לבדיקת קולונוסקופיה". בדיעבד, מדובר במלאכית שהצילה את חיי.

המלצת משרד הבריאות, לאנשים שחצו את גיל 50, היא לבצע בדיקת קולונוסקופיה אחת לחמש שנים. לכן התור התעכב, איזו סיבה לדאגה צריכה להיות לבחורה צעירה שכלל לא נמצאת בקבוצת הסיכון? חלפה לה חצי שנה של המתנה והנה הגיעה הבדיקה המיוחלת. רובנו מודעים לכך שמדובר בבדיקה לא נעימה, אך במקרה שלי היא הייתה מצילת חיים. אובחנתי עם גידול סרטני, כזה שמגלים באיחור כה רב שהוא כבר פורץ את דופן המעי, חודר לשכבת השומן ושולח לבלוטת הלימפה נגיעות.

יוליה ברגר צילום אלבום פרטי

כשאני פוגשת באונקולוג, שמסביר לי בפנים חתומות על סיכויי ההישרדות הנמוכים שלי מבחינה סטטיסטית, זה מכה בי: אני לא מוכנה להיות עוד מספר על הנייר! בדרך להחלמה שלי, אני רוצה סביבי רק רופאים אופטימיים, כאלה שיעזרו לי להסביר לילדיי ולהוריי על משמעות המחלה ויזרעו בהם תקווה שאפשר לנצח במאבק מול הסרטן. בקיצור – צבא של מלאכים. ואכן כך היה כשעברתי לביה"ח שערי צדק: החל מהכירורג, שבסבלנות אין קץ הסביר לי על הניתוח המורכב שאני הולכת לעבור וייקח מעל לשמונה שעות, וכלה באונקולוגית שהתעקשה שלא אתחיל טיפולים כימותרפיים עד שלא אתחזק. בכל זאת, סדרה מפרכת של אבחונים שגויים, התעלמות מהתסמינים וגילוי מאוחר הביאו אותי למצב שבו שקלתי 47 ק"ג.

כמעט ארבע שנים אחרי, אני כאן חרף התחזיות של האונקולוג הפסימי. עטפתי את עצמי באנשי מקצוע שנתנו לי תקווה, בבני משפחה תומכים שתפסו את מקומי בבית כשלא הייתי מסוגלת לעמוד על רגליי, ונשארתי נאמנה לעצמי. אני ההוכחה שסרטן המעי הגס יכול לפגוע גם בצעירים מחד גיסא, ומאידך גיסא שהכול אפשרי ושגם החלמה בשלב מתקדם היא בת השגה. תהיו קשובים לגוף שלכם, אם אתם חווים תסמינים שגורמים לדאגה, אל תהססו לקבל חוות דעת נוספת. והכי חשוב, אל תהססו לעשות בדיקת קולונוסקופיה, במקרים רבים מדובר בבדיקה שיכולה להציל חיים.

במרוץ התחתונים הקרוב, שיתקיים ב-13.03.20 בספורטק, גני יהושע תל-אביב, נשתתף אני ובני משפחתי כמעט ארבע שנים אחרי החלמה מלאה מהסרטן הארור.
המרוץ יהיה השנה בסימן חולים צעירים מתחת לגיל 50, ובפעם הראשונה בתולדותיו עמותת "צו מניעה" מאפשרת להוסיף על גבי מספר החזה את שם החולה שלמענו או לזכרו המשתתפים רצים. המרוץ מתקיים באווירה פורימית, שמחה וצבעונית והמקצים בו מותאמים לכלל האוכלוסייה. בואו לרוץ ולהציל חיים!

** הכותבת, יוליה ברגר, חשפה את סיפורה האישי על מנת לעורר מודעות