לא צריך להתבייש במחלת נפש

ככל שיותר אנשים יחשפו את סיפור חייהם יהיה לקהילת המתמודדים קל יותר. על הציבור ללמוד להכיל את האנשים שמתנהגים שונה, כי אם צורכיהם ייענו הם ידעו להתמודד טובה יותר

מאת: יעקב יוסף טייכמן
"אתה בטח עצלן ולא מוכן לקחת אחריות על החיים שלך"! "למה אתה צריך לראות רופא? אחרים במשפחה מתפקדים כרגיל"?

שמי יעקב יוסף טייכמן. אני בן 38, נשוי ואב לארבעה ילדים. בעל תואר שני בקרימינולוגיה, עובד מדינה בנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה, חבר ועד ומתנדב בעמותת לשמ"ה, שהוקמה למען מתמודדים עם מחלות נפש, ומופעלת על ידי מתנדבים מתמודדים. עד כאן אני נשמע כאדם נורמלי מן השורה, נכון? אבל, למעשה אני חולה בהפרעת אישיות מורכבת ובדיכאון וחרדה.

נולדתי וגדלתי בברוקלין, למשפחה בת שבעה אחים. גדלתי במשפחה לזוג הורים קשיי יום. בגיל 14 שלחו אותי לארץ, על רקע הקשיים הפיזיים והנפשיים שחוויתי. אני אדם חרדי ובמגזר החרדי ילד עם מוגבלות או קשיים מכתים את המשפחה. משפחתי הרחיקה אותי.

"במגזר החרדי ילד עם מוגבלות או קשיים מכתים את המשפחה" יעקב יוסף טייכמן (אלבום פרטי)

התחתנתי בגיל 19.5 וכשאשתי היתה בהריון הראשון, הייתי בספק גדול ובתחושות קשות בנוגע ליכולתי לגדל ילדים, ולעובדה שאצטרך להחליט על חייהם של אנשים אחרים שתלויים בי. הייתי חרד, מתוח, חסר סבלנות, כל דבר הקפיץ אותי והרגשתי חולשה לא מוסברת. למדתי בישיבה ועבדתי בעבודות צדדיות, כמו איסוף ספרים בבתי כנסת. הייתי ישן בלילה, קם בבוקר תשוש ולא מתפקד. פותח ספר, מנסה ללמוד אבל לא רואה מה כתוב בו. הייתי נשכב על ספסלים בבית הכנסת כדי לנוח אבל לא הצלחתי לנוח. עד שביקשו ממני לעזוב את הישיבה, כי לא למדתי בצורה רצינית. לא יכולתי לעשות שום דבר בעקביות, גם לא לעבוד. הסתכסכתי די מהר עם אנשים ופוטרתי מכמה מקומות בגלל "חוסר יכולת לעמוד בציפיות חברתיות". הרגשתי תמיד שאני לא מצליח להסתדר עם הצוות. ערערתי על סמכות. לא אהבו אותי ולא הגיבו לבקשותיי, והרגשתי שאני מקבל יחס מפלה. פעם אחר פעם שמעתי את הטענה "למה כל אחד יכול להסתדר איתנו ורק אתה לא"? ראו בי עצלן וחסר תועלת.

בגיל 24 הפסקתי לתפקד בצורה יעילה. גם בבית היה לי קשה, כאב לשני תינוקות, בני שנתיים ושנה. במשך כשנתיים הייתי יותר במיטה מאשר מחוצה לה. איבדתי משמעות בחיים, לא היה לי עניין בשום דבר. הרבה מאוד התפרצויות של בכי, שינה רצוצה ולא מסודרת, חוסר תיאבון. לא יכולתי למצוא את עצמי. נכנסתי לבית כנסת להתפלל ולא מצאתי את מקומי. יצאתי באמצע התפילה, כי היה קשה לי להישאר במקום הסגור. הייתי עצבני וחסר סבלנות לאנשים, ובעצם לכל דבר ולכל פעילות. לא הבנתי מה קורה לי, הלכתי לכמה רופאים כלליים שיבדקו אותי, נשלחתי לכל מיני בדיקות. גם לבדיקות של מערכת העיכול. לא אובחנתי. לא קיבלתי טיפול תרופתי ולא היה שום אור בקצה המנהרה.

לא קיבלתי טיפול תרופתי ולא היה שום אור בקצה המנהרה (איור: שאטרסטוק / pimchawee)

חלק מהזמן הייתי בטיפול פסיכולוגי לא סדיר. מאוחר יותר, בהמלצת חבר, הייתי בקשר חברי נקודתי עם פסיכיאטר, קיבלתי ציפרלקס והרגשתי שיפור מסוים.

בסוף 2007 התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. בהתחלה היה מאוד קשה, כי לא הצלחתי להתרכז ולהגיע לשיעורים. בשנה השנייה והשלישית, עדיין לא הייתי מאובחן אבל סיפרתי להם על הקשיים שלי והם גילו אהדה כלפיי, אפשרו לי לדחות עבודות והיו קשובים לצרכים שלי.

ב-2010 הגיע המשבר הראשון המשמעותי, על רקע סכסוך עם רכזת של פרויקט חונכות, כי לא עניתי על הציפיות של החונכות. הרגשתי תחושת דחייה קשה ונכנסתי למצב רוח מאוד מורכב. בכיתי הרבה, הייתי מאוד סוער ולא הצלחתי להתרכז בלימודים. הייתי בטיפול פסיכיאטרי במשך חצי שנה, ולאחר מכן הטיפול הופסק, כי הפסיכיאטרית הפסיקה לעבוד עם הקופה ולא היה להם פסיכיאטר מחליף.

ב-2013 סולקתי מבית הספר לעבודה סוציאלית, כי המנחה שלי טען שיש לי נטיות אובדניות. מצב הרוח שלי התדרדר מאוד. הופניתי לפסיכיאטרית בקופת חולים, ולראשונה אובחנתי כחולה עם הפרעת אישיות דיכאון וחרדה. מאז אני נמצא במעקב פסיכיאטרי. אני מלווה, כיום, על ידי השירות הפסיכולוגי באוניברסיטת בר אילן. אני מרוצה בעבודה ומתפקד בצורה יעילה. אני מתמודד עם קשיים ומרגיש שאני מקבל את העזרה שאני זקוק לה. אני יודע להסביר את עצמי טוב יותר לילדים, בהשוואה לשנים בהן פחות תקשרתי והיה לי מורכב וקשה. גם בזוגיות אני זוכה להבנה רבה יותר, לעומת התקופה בה היה לי קשה להסביר לאשתי מה קורה לי.

איך אפשר להסביר לאנשים מה זה דיכאון, כשאי אפשר להוכיח אותו במדדים אובייקטיביים? מחלה נפשית היא מצב בלתי נראה לעין, ומשום מה להבדיל מהמחלות שאפשר לראות, מאיתנו יש ציפייה מתמשכת שנתפקד כרגיל. הייתי רוצה לספר שהתחסנתי מפני הציפייה ממני להיות נורמלי, אבל בכל פעם מחדש אני חווה כאב וחוסר אונים בגלל חוסר ההבנה למחלתי. מחקרים מעידים שבמקום שהסטיגמה עמוקה יותר תפקוד החולים ירוד יותר. לטעמי הסטיגמה סביב דיכאון הרבה יותר חמורה מהדיכאון עצמו.

הסטיגמה כלפי אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות בחברה החרדית קשה פי כמה מאשר בחברות אחרות. להערכתי הסיבה היא שבחברה החרדית רואים בהתמודדות עם קשיים נפשיים סוג של סטייה, ומפעילים נגד החולים פיקוח חברתי כמו זה שמופעל נגד סוטים. החוויה שלי מול המגזר החרדי היתה חוויה של מלחמה, של חרמות, של שלילת זכויות, של חוסר הקשבה לצרכים שלי. הרבה מעבר לסטיגמה ה"פשוטה", נגיד, בחברה החילונית. אני חרדי, גר בירושלים, אבל הקריירה שלי נטועה במגזר החילוני.

לא צריך להתבייש במחלה (צילום: שאטרסטוק / Jacob Lund)

כבר 7 שנים אני חבר ועד בעמותת לשמ"ה וחלק מקהילת אנשים שמתמודדים עם מחלה נפשית. אני בחברה טובה ומרגיש שליחות גדולה בעשייה שלי. אני מאמין שככל שיותר אנשים יחשפו את סיפור חייהם יהיה לקהילת המתמודדים קל יותר. אני סבור שהציבור הרחב צריך ללמוד להכיל את האנשים שמתנהגים שונה, כי אם צורכיהם ייענו הם ידעו להתמודד בצורה מספיק טובה.

לאנשים האמיצים שמתמודדים עם דיכאון אני רוצה לומר, שלא צריך להתבייש במחלה. חשוב לחפש את העזרה המקצועית ולחיות טוב. חשוב לייצר אמון הדדי בין המערכת הרפואית למתמודדים עם דיכאון. אני מאמין שטיפול מיטיבי יתקבל רק כשהרופאים והמטופלים יתנו אמון אחד בשני, ויידעו לעבוד בשיתוף פעולה. חלק מהרופאים לא לוקחים ברצינות את תלונות המטופלים. ומאידך חלק מהחולים לא מדברים על כל תחושותיהם נכונה. דבר שלטעמי לא מקדם את הטיפול.