אהבת חיי הצילה אותי. פעמיים

"אל תוותרו לעולם. היופי שהחיים מזמנים לנו טוב מידי מכדי לשחרר" סיפורו של אורי רוטשילד, שבעזרתה של אשתו האהובה לבנה, ניצח את סרטן הריאות

אורי רוטשילד, נשוי ללבנה כבר 50 שנים, אבא ל-2 וסבא ל-5 נכדים

הפעם הראשונה שבה ראיתי את רעייתי, הייתה גם הפעם הראשונה שבה היא הצילה את חיי. היא הייתה אחות צעירה ואני לוחם צנחנים השרוע על מיטת בית החולים, נאנק מכאבים. השנה הייתה 1968, ואני נפצעתי במהלך קרב שלימים יכונה מבצע כראמה לחיסול יאסר ערפאת. במסגרת המבצע שנכשל כמובן, הטילו עלינו את המשימה לתקוף את מפקדת הפת"ח והעומד בראשה ערפאת, בכפר כראמה שבדרום בקעת הירדן. במבצע שהשתבש כוחותינו נחשפנו, ירו עלינו מטר כדורים ואנחנו נאלצנו להטביע את הנשק בנהר הירדן. אותה אחות הזריקה לי מורפיום ואני שקעתי בשינה. למחרת, עדיין פצוע וכאוב חיפשתי אותה במחלקה, רק כדי לגלות שהיא תפוסה. חיזוריי הניבו ידידות עמוקה ביני ובין מי שתהפוך להיות אהבת חיי, לבנה.

אורי רוטשילד בצעירותו (אלבום פרטי)

לאחר שירותי הצבאי, עבדתי בנגריה ובדיר שבקיבוץ גבעת ברנר והקמנו משפחה. החיים בקיבוץ הולידו חוויות משותפות נפלאות, אך גם לוו בהרגל שלא נתן מנוח במשך 40 שנה, גם כשניסיתי להיפטר ממנו – העישון. עישנתי מעל קופסה ביום. בכל יום. לפני כ-4 שנים, עבדתי כהרגלי בחצר הבית, הרמתי משאות כבדים והתקשיתי לנשום. כל אדם, כולל אני, כנראה והיה מפרש את ההתנשפויות שלי כחלק מגילי המכובד בשילוב המאמץ הפיזי שאני עדיין מתעקש לבצע. אני זוכר את לבנה מביטה בי בחשדנות כשנכנסתי הביתה ואמרה לי – "אנחנו הולכים לרופא".

"אנחנו הולכים לרופא". לבנה רוטשילד (צילום: רועי ברקוביץ)

לבנה התעקשה שאני לא נושם בצורה טבעית ושמשהו לא בסדר. ביצעתי בדיקת CT ריאות שיצאה תקינה, משם הופננו לקרדיולוג שקבע שהלב שלי תקין. לבנה שסירבה לקבל את התשובה הזו, אמרה לרופאת המשפחה שלנו "אני מכירה את בעלי, ומשהו לא בסדר אצלו". ניגשנו ביוזמת רעייתי לבצע בדיקת PET CT לגילוי מוקדם של סרטן ריאה באופן פרטי, ושם הבשורה שאותה חיפשנו ומצד שני גם ממנה כה חששנו הגיעה – אני חולה בסרטן ריאות. הגידול היה בגודל של מס' מילימטרים בריאה השמאלית, והיות והוא ממוקם בצד של הלב הוא גם לא בר ניתוח. הרופאים הודיעו לנו שנותרו לי מספר חודשים לחיות. לבנה, מעשית כתמיד, כבר תכננה כיצד אנחנו מעבירים את התקופה האחרונה שלנו יחד בחיים האלה.

לבנה ואורי רוטשילד, תכננו איך לבלות את שארית חייהם יחד (צילום: רועי ברקוביץ)

לשמחתנו הגענו לידיה הטובות של ד"ר אליזבטה דודניק, רופאה בכירה, בשירות לגידולי ריאה, בבית חולים בלינסון. היא וכל הצוות הרפואי בבית החולים התגלו כצוות של מלאכים, שעושה את עבודתו מאהבת אדם אמתית ואנחנו היינו אסירי תודה על כך. נכנסנו למסע מפרך של טיפולים כימותרפיים והקרנות במשך תקופה ארוכה. הטיפולים הותירו אותי חלש מאוד, ישנתי במרבית שעות היום, ללא תיאבון ונאנק מכאבים. ואכן הגידול נעלם. תקופה קצרה לאחר אנחת הרווחה קיבלתי את הסטירה השנייה – נמצאה לי גרורה במוח. כששמעתי את זה נשברתי. לא הפסקתי לבכות כמו ילד קטן במשך שעות. הרצון להרים ידיים לא עזב ובכל זאת הובהלתי לניתוח ראש להוצאת הגרורה. לאחר ההחלמה מהניתוח ד"ר דודניק המליצה לי על טיפול אימונותרפי בשם אופדיבו. לא רציתי להמשיך בטיפולים. המחשבה שאצטרך להתמודד מחדש עם תופעות הלוואי הקשות שבסבב הקודם לא נתנה לי מנוח. אך הרופאה הסבירה לנו את ההבדלים בין טיפולי כימותרפיה לאימונותרפיה ובליוויה נכנסנו למסע טיפולים שני, רק שהפעם הטיפול כמעט ולא היה הורגש. קיבלתי את חיי בחזרה. שלוש שנים חלפו מאז, בזכות הצוות הרפואי המדהים שלנו, הטיפול התרופתי, ובעיקר – המשפחה האוהבת שלי שהיא כל עולמי, לשמחתי ניצחתי את הסרטן.

"לשמחתי ניצחתי את הסרטן" אורי רוטשילד (צילום: רועי ברקוביץ)

כמי שהעביר את צעירותו בקיבוץ בימי קום המדינה, החיים זימנו לי חוויות רבות. בהיותי בן 15, כמו במרבית ימי הקיץ הלכתי יום אחד עם חברי לבריכת הקיבוץ, אז ניגש אלי יעקב לוצ'אנסקי, פסל וחבר הקיבוץ שלימים גם יזכה בפרס מאיר דיזינגוף לאמנות. יעקב, הציג את עצמו והציע לי לפסל פסל בדמותי בעירום בסטודיו שלו לאמנות. בזמנו, כמובן והלך הרוח היה שונה מכפי שהוא היום, ואני הסכמתי בשמחה.

הפסל זכה בתחרות פסלים עולמית בצרפת ועד היום מוצג במוזיאון הלובר (אלבום משפחתי)

הפסל זכה בתחרות פסלים עולמית בצרפת ועד היום מוצג במוזיאון הלובר. הפסל שמוצג היום גם בעין חרוד ובגבעת ברנר הוא תזכורת נצחית לחיי הצעירים, כמי שבטוח שדבר לא יכול עליו. נער שהצליח בקלות עם הבנות, לחם בקרבות קשים – והיה מהלוחמים הראשונים לגעת בכותל עם שחרורו במלחמת שש הימים, הרים משאות כבדים – הוא כיום אדם מבוגר שלולא התעקשות בלתי פוסק מול מערכת הבריאות שהפנתה אלינו את העורף, אהבה ונתינה בלתי פוסקים שסבבו אותנו, ונחישות לאחוז בחיים – כנראה ולא היה כאן היום כדי לכתוב שורות אלו. אז כעת אני מבקש לומר, אל תוותרו לעולם. היופי שהחיים מזמנים לנו טוב מידי מכדי לשחרר. רק בריאות.