לפני שלוש שנים, עליתי לדבר בתכנית סדר יום עם קרן נויבך חטפתי בלק אאוט ועד היום זה הריאיון הגרוע ביותר שהיה לי.
זה היה אחרי שקרן חשפה בתכנית שלה את הנוהג שרווח אז במחלקות הפסיכיאטריות לקשור מטופלים ללא הצדקה רפואית, נוהג שגם אני נתקלתי בו כשאני הייתי מאושפזת במחלקת הנוער בשלותה.
39 קילו של אנורקסיה, בת שש עשרה וחצי, ישבתי על הרצפה ובכיתי ולא הסכמתי לקום והצוות איים עלי שאם אני לא אקום ואפסיק לבכות, יביאו צוות לקשור אותי למיטה. אף אחד לא דיבר איתי, הציע לי כוס תה או החזיק לי את היד.
פשוט הביאו שני אחים בריונים, הם התנפלו עלי, ניסו להצמיד אותי למיטה ולפסק לי את הרגליים בכח. מה אני אגיד לכםן, לא עשה לי טוב.
נשכתי אותם. הם עזבו אותי.
ושנים חשבתי על הפרקטיקה הזאת שהייתה כל כך נפוצה, לקשור פציינטים פסיכיאטרים כעונש על זה שהם בוכים או צועקים, מקללים או מתחצפים לצוות. מישהי אצלנו עם הפרעת אכילה לא הסכימה לשבת לשולחן שבו אחרים אכלו. קשרו אותה.
לא נתקלתי בשום דיסציפלינה אחרת של הרפואה ניסיון לרפא בעזרת ענישה. אתה חולה בסוכרת והיה לך התקף היפו? בום, שב בחדר ואל תצא.
את חולת סרטן בנסיגה ועכשיו הסתבר שהופיעו גרורות בריאה? בום, שתי סטירות. זה ירפא אותך. זה עוזר במשהו? זה טיפולי להעניש אדם חולה?
ושנים עשו את זה, ואף אחד לא קם ואמר שזה לא בסדר. קרן חשפה בתכנית שלה שאנשים היו קשורים שבועות. כן, שבועות. אנשים שנקשרו מתו קשורים.
ואני, בת שש עשרה וחצי, 39 קילו במחלקה סגורה, נשכתי עד זוב דם מישהו שהלך אחר כך הביתה לאשתו ואמר שהוא עובד בעבודה הכי כפוית טובה בעולם, אבל זכיתי, לא קשרו אותי. רק הזיכרונות מאותה דקה של מאבק ושני הבריונים האלו במדים עם האצבעות שלהם בין הרגליים שלי מנסות לפסק אותן בכח, את זה כן הרווחתי.
וזו היתה חוויה כל כך "מרפאת" ו"טיפולית" ששנים אחר כך עליתי להתראיין בתכנית של קרן נויבך ולחשוף את הסיפור הזה כדי שנוכל לפעול לשפר את הטיפול הפסיכיאטרי בכלל ולנפגעות ונפגעים של אלימות מינית בכלל ו… חטפתי בלקאאוט מהפלשבקים.
ומדי פעם אני עדיין יושבת בחדרים עם פסיכיאטרים ומאחורי דלת סגורה אומרים לי בגעגוע "חבל שאי אפשר כבר לקשור כמו פעם" ו"לא מבינים מה הבעיה, זה מרגיע צ'יק צ'ק את המטופלים" ועדיין לא מבינים. עדיין לא מפנימים.
אז היום, צום ט' באב (אע"פ שי"וד) אני רוצה להגיד שבעיני אין בעולם שנאת חינם כמו השנאה שיש למטופלים פסיכיאטריים, למתמודדים עם בעיות נפשיות ולחולים ולחולות של פוסט-טראומה מורכבת. אין להם שום שליטה על המחלה שלהם ואין עונש, סנקציה או איום שיגרמו להם להרגיש יותר טוב. אין.
קצת הכלה, קצת סבלנות, כוס תה וחיבוק אם זה מתאים, הם כלים הרבה יותר יעילים. ואין שנאת חינם יותר גדולה מקשירת חינם. אין.
ואני מבטיחה שאני אמשיך לפעול כדי שגם מטופלים פסיכיאטריים, בדיוק כמו פציינטים "רגילים" יקבלו טיפול מקצועי ומכבד ולא שנאת חינם ועונש על זה שהם חולים.
כאן אפשר לתרום להדסטרט להקמת הלובי למלחמה באלימות מינית ולאפשר לנו להמשיך להיאבק על טיפול פסיכיאטרי נכון ומושכל.
