על פסגת ההר בבולגריה נשמתי לרווחה

"שנה לאחר שהתחלתי בטיפול, אני גאה לומר שניצחתי. בקיץ האחרון יצאתי עם משלחת לטפס על ההר הכי גבוה בבולגריה. חגגתי את נצחוני שם עם אנשים אמיצים ומיוחדים במינם"

תמי קזולה-חלבי, בת 50 נשואה ואם לשלושה מכפר תבור.

מאז שאני זוכרת את עצמי סבלתי מאסתמה קלה. כזו שמחמירה בהתאם לשינויי מזג האוויר ולאחר פעילות גופנית. מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שבאותם רגעים, יכולתי לפשפש בתיק ולשלוף את המשאף שמסייע לי באותם בהתקפים. במשך 23 שנים עבדתי כאחות טיפול נמרץ ואחראית מערך הנשמה, בבית החולים שיבא ודווקא לי, זו שתפקידה היה להחזיר לאנשים את הנשימה, נגמר האוויר.

התקף האסתמה המשמעותי הראשון היה כשהייתי בת 23 ובתזמון "מושלם" במשמרת הלילה הראשונה שלי כאחות. זה קרה בדיוק כשהייתי בחדר התרופות של בית החולים. הרגשתי באופן פתאומי קוצר נשימה ומחנק. התחלתי להילחץ ולמחרת בבוקר כבר התחברתי למי שליווה אותי עד לא מזמן – המשאף. בהמשך הגיעו עוד התקפים, במיוחד במהלך ההריונות. הגעתי למצבים שממש התקשיתי לנשום ועד שלא קיבלתי כמות מכובדת של סטרואידים, לא הצלחתי לתפקד. כמעט באופן תמידי סבלתי מ"צפצופים" באותם השנים בין אם זה לאחר פעילות גופנית קלה ביותר או אחרי צחוק ממושך. אבל תמיד השתדלתי לשמור על שגרת החיים עד כמה שניתן. לאחר המעבר לצפון, התחלתי לעבוד בחדר המיון בבית החולים פוריה.

"על פסגת ההר בבולגריה נשמתי לרווחה" תמי קזולה-חלבי (אלבום פרטי)

לפני כשלוש שנים, בערב ראש השנה, נסענו למשפחתו של אחי שמתגורר במודיעין. כל היום סבלתי מאוד מנזלת אלרגית טורדנית ובמהלך הלילה נתקפתי בשיעול בלתי פוסק. הרגשתי שאני לא מצליחה להכניס אוויר לריאות. ניסיתי להימנע מלהעיר את בעלי יוסי, פרמדיק מוטס במקצועו, שהיה אמור לצאת לפנות בוקר למשמרת. כשהרגשתי שהמצב דוחק ואין ברירה ביקשתי את עזרתו. יוסי זיהה מיד שאני במצוקה נשימתית. הוא רץ לאוטו, הביא ציוד ו"פתח לי וריד". לאחר מכן החל בעירוי של סטרואידים ומגנזיום, חיבר אותי לאינהלציה והזמין ניידת טיפול נמרץ.

דווקא אני, כמי שתחום הבריאות אינו זר לה, סירבתי להתפנות. חשבתי שלצוות האמבולנס יש מקרים דחופים יותר לטפל בהם. ביקשתי שנלך למוקד לרפואה דחופה וכך היה. עשו לי צילום חזה ואינהלציות נוספות ולאחר מכן שוחררתי הביתה. למרות שעדיין לא הרגשתי שיפור, התעקשתי שיוסי ייסע לעבודה. הייתי בטוחה שהכול יהיה בסדר.

נרדמתי לשעה קלה. כשהתעוררתי כבר לא יכולתי לדבר או לנשום. במאמץ רב שלחתי ליוסי הודעה: "קשה לי", כתבתי לו. הוא סובב את הרכב, הזעיק את אחותי, גם היא אחות במקצועה, ונתן לה הנחיות לטיפול.

בבדיקות שעשיתי לעצמי ראיתי שרמת החמצן נמוכה מאוד. הייתי בטוחה שמדובר בשגיאה ומדדתי שוב, אבל התוצאה לא השתנתה. ניידת טיפול נמרץ שהוזעקה למקום פינתה אותי לבית החולים בילינסון במצב קשה.

הרופאים ביקשו לאשפז אותי במחלקה פנימית, אבל יוסי התעקש על טיפול נמרץ. בינתיים חוברתי למכשיר "בי פאפ" (BiPAP) המסייע ותומך בנשימה. המכשיר הזה היה 'הבייבי שלי' באותם ימים, אני זו המדריכה רופאים ואחיות על שימוש בו.

תמי קזולה-חלבי בבולגריה (אלבום פרטי)

בבית החולים החליטו להעביר אותי ליחידה לטיפול נמרץ. באותו הרגע חשתי שאני מאבדת הכרתי וסימנתי עם היד לצוות הרפואי. ראיתי את יוסי רץ לאחד הרופאים וברקע נשמעו קולות שאמרו "מהרו, אנחנו מאבדים אותה". הספקתי להגיד לרופא שיש לי שלושה ילדים קטנים בבית והתחלתי לבכות, ואז איבדתי את ההכרה.

בטיפול נמרץ חוברתי למכונת הנשמה עם הליום שמיועדת למצבים בהם יש קושי בחמצון . באותם רגעים, כשאני נטולת הכרה, הרגשתי שאני רואה את עצמי מלמעלה. חשתי שאני טסה במהירות האור בתוך מנהרה בהירה לידיהם המחבקות של אבי ואחי שנפטרו. ברקע שמעתי קולות חזקים הצועקים "טרם הגיע זמנה", ואני משוכנעת שאלו קולותיהם של כל אלו שהתפללו בעבורי.

במקביל, הגיעו תוצאות בדיקות הדם שהצביעו שהגוף לא מתאושש. המערכות קורסות בזו אחר זו. הצוות הרפואי עדכן את בעלי שהמצב חמור ולא מתייצב. מפני שהריאות קרסו, הוחלט לחבר אותי למכשיר אקמו, מכונה שמחליפה את פעילות הלב והריאות.

הייתי מורדמת ומונשמת במשך חמישה ימים. בשלב מסוים שמעתי במעומעם קול של רופא, קולגה שלי מהעבר, שהגיע במיוחד לדרוש בשלומי. לפתע חשתי את היד המלטפת של האחות שטיפלה בי ברכות ובעדינות. לא יכולתי לזוז או להגיב. לחדר נכנסה רופאה שהוזמנה לבחון האם נגרם נזק מוחי "אני כאן בעניין הבחורה האסתמטית הצעירה" היא סיפרה לסובבים "באתי לראות אם נגרם לה נזק בלתי הפיך" הוסיפה בטון רציני. אני, כלואה בתוך גופי, אך שומעת הכול, רציתי לזעוק שהכול בסדר, שאין שום נזק, שאני מבינה את כל מה שנאמר ולא יכולתי.

המשלחת על פסגת ההר בבולגריה (אלבום פרטי)

ידעתי שאני חייבת לסמן להם שאני בסדר, בכל דרך אפשרית. בכוחות עילאיים הזזתי במעט את האצבע ברגל. למזלי האחות הבחינה בכך. בהדרגה הורידו את מינון החומרים המשתקים בהרדמה. גם הנשימה השתפרה אט אט. למרות שהתהליך נמשך שעות בודדות, הוא הרגיש לי כמו נצח.

הייתי מאושפזת עשרה ימים בבית החולים. לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לחזור הביתה, לחיק בעלי ושלושת ילדנו הקטנים. הרופאים הסבירו שאני סובלת מאסתמה קשה ושיהיה עליי לקבל טיפול במשאפים ובסטרואידים לכל החיים. רק שנתיים לאחר מכן כשהגעתי לרופא מומחה שבדק לי בבדיקת דם פשוטה את רמות האאוזינופילים בדם, גילינו רמה גבוהה במיוחד של אותם תאי דם לבנים בדרכי הנשימה שהיו אחראיים לתגובה הדלקתית שסיכנה את חיי. לאחר האבחנה, התחלתי לקבל את הטיפול הביולוגי פסנרה. בבדיקה שנערכה לי לאחר מספר טיפולים נמצא שרמת האאוזינופילים ירדה ל-0 ותפקודי הריאה השתפרו ב10%.

כיום, שנה לאחר שהתחלתי את הטיפול, אני גאה לומר שניצחתי. בקיץ האחרון יצאתי בהתנדבות כמלווה רפואית עם קבוצה מיוחדת ומקסימה של בוגרים עם צרכים מיוחדים, לטפס על ההר הכי גבוה בבולגריה. הנסיעה הייתה מלווה בחששות מצד המשפחה שהייתה דרוכה ומוכנה לכל תרחיש, אבל התעקשתי.

"ידעתי שזה גם המסע שלי לעצמי" תמי קזולה-חלבי בבולגריה (אלבום פרטי)

ידעתי שזה גם המסע שלי לעצמי. הכנתי תיק רפואי עם כל הציוד הנדרש לליווי, לא רק לחברי הקבוצה, אלא גם בשבילי. אי אפשר להגיד שלא נמלאתי חששות ולחץ לפני תחילת המסלול. לשמחתי הייתה בצוות רופאה מקסימה שליוותה אותי. כל כך פחדתי מהטיפוס שאולי יקרה לי משהו. פחדתי להיכנס להתקף ולשמחתי המסע עבר בשלום. חגגתי את הניצחון שלי בפסגה ביחד עם אנשים אמיצים ומיוחדים במינם. בחודש האחרון אפילו הצטרפתי לקבוצת ריצה מדהימה בישוב שלי ועשיתי את הבלתי יאומן כשסיימתי מסלול של חמישה ק"מ. היום, סוף סוף אני נושמת לרווחה.