מאת: סיון טלמור
אני חוגגת היום יום הולדת לבני השני, גור ובעצם גם קצת לעצמי. רגע לפני שמתחיל החופש הגדול (בתודה למעצמה הסינית על זה), התיישבתי רגע מול הים בשביל לאפס מחשבות ולכתוב. אני כותבת ומשתפת בעיקר בשביל עצמי, בשביל איזה קלוז׳ר, בשביל לסגור את השנה הזאת בעיניים פקוחות כדי להתחיל אחת חדשה בלב נקי. אני גם משתפת כי זו תופעה שחשוב שידעו עלייה, ויכירו, כי הידיעה יכולה להציל חיים.
היום, 15.3 בשעה 7:45 גורי המקסים שלי, זהוב התלתל וכחול העיניים, נולד בלידה טבעית מופלאה, שחוויתי אחרי תרגול היפנוברת׳ינג של כמה חודשים. הלידה הזו הייתה כל מה שדמיינתי, נהנתי וצחקתי לאורך כל הדרך. כשהגיעו הצירים לא חשבתי על כאב, חשבתי על לחץ שמקדם את התהליך ואז הכל היה והרגיש שונה. הרגשתי כמו על הסמים הכי טובים שיש, בהיי מטורף, ריחפתי מטר מעל האדמה והתנוענעתי בשקט, בהתמסרות ובעונג בחדר 3 באיכילוב. עודד היה לצידי לאורך כל הדרך ובפתיחה 9 הגיעה גיתית, הדולה שלנו והייתה מדוייקת בשביל הפיינל ראונד.
גור יצא, היה עליי והייתי במקום הכי גבוה שהייתי בו בחיי. באמת. לא האמנתי שהתרחש הנס הזה. הרגשתי מדהים.
כעשרים דקות אחרי הפלא, הרגשתי מבולבלת. לא הבנתי פתאום מה קורה סביבי, לא קלטתי מי בחדר. הבחנתי באמא שלי פתאום, ביקשתי שתיקח ממני את גור כי ׳אני לא מרגישה טוב׳. איבדתי את ההכרה. התעוררתי עם מסכת חמצן על הפנים, כשד״ר לנדסברג מבקש בתכיפות מכל מי שלא צריך להיות בחדר- לצאת מיד, כי יש עורק פתוח. מתברר שכל המשפחה הייתה סביבי ואפילו לא ידעתי. דיממתי המון.
אני זוכרת את המרדים החביב מדבר אלי, מנסה להחזיק אותי נוכחת. לאט לאט חזרתי להכרה וחזרתי לתקשר. ד״ר לנדסברג הודיע שהצליח לסגור ולתפור הכל, ושהכל נראה מעולה עכשיו. רגע לפני שיצא, נתן לעודד את הטלפון הפרטי שלו וביקש ממנו רק לסמס לו אחכ שאני בסדר ושהתאוששתי לחלוטין (כי כבר משך הרבה מעבר למשמרת שלו והיה חייב לעזוב). שכבתי בחדר לידה, עודד לידי, גורי עלה עם אמא לתינוקייה. שושי, המיילדת המקסימה שלי (שאני חייבת לה ולמיכאלה ה מ ו ן), נשארה בחדר.
אחרי שהייתה לידה טבעית כל כך, היא אמרה שהיה לה מוזר שהרגשתי ככ לא טוב. משהו בבטן השאיר אותה בחדר. היא ניקתה, ארגנה, ואז פתאום שוב הרגשתי שהכל נהייה שחור. קראתי לה ואמרתי שאני שוב לא מרגישה טוב. איבדתי את ההכרה פעם נוספת, התחלתי לפרכס על המיטה, המצב לא היה נראה טוב. בשניות אחרי לחצן המצוקה הגיע צוות שלם, אבל עם רופא חדש, שמבחינתו הלידה הייתה סגורה כבר. הוא התחיל לעבור על התיק, לא הבין מה קרה.
בזמן שעודד ושושי צועקים עליו שיעשה משהו במהירות. ד״ר שנהב, מנהל המחלקה, נכנס מיד ועשה אחד פלוס אחד – הלידה הקודמת הייתה בניתוח קיסרי, מיד להכנס לחדר ניתוח, משהו לא בסדר. בניתוח שארך שעתיים גילו שנקרע לי הרחם. 5 סמ של קרע בצלקת מהניתוח של הלידה של אלבי. המשפחה שלי שהייתה בחוץ בזמן הניתוח, לא ידעו מה המצב, רק ידעו שהוא לא טוב.
אחרי הניתוח יצאתי במצב רעוע מאד, אבל השתקמתי לאיטי בעזרת המשפחה המדהימה שלי, שתי מנות דם (בתודה לתורם האלמוני!) ובעזרת נועם , מטפלת ה-NLP שהצליחה להעביר אותי דרך שאריות הזכרון מלאות האימה ולשחרר לי את חרדת הקיום. אז מתברר שזו תופעה שמתרחשת. קרע רחמי. בין 0.5%-0.9%, קטן, אבל אפשרי.
גם היום, יש נשים שנפטרות בבית כמה ימים לאחר הלידה, עקב דימום פנימי מקרע רחמי(או קרע צלקתי), כי אין דרך לעלות על הדימום. אני כותבת את הסיפור הזה לא כסיפור אימה, אלא בשביל שתהיו מודעות (גם הגברים שלכן). אם אתן מרגישות לא טוב בצורה יוצאת דופן אחרי הלידה, כשהקודמת הייתה בניתוח קיסרי והנוכחית וגינלית – תבקשו שיבדקו אתכן. אם אתן חוזרות הביתה ומשהו מרגיש לכן יוצא דופן (עם כל הכאוס והכאבים שיש אחרי לידה, שאתן כבר מכירות, ואלוהים יודע כמה יש), תגיעו לבדיקה חוזרת!
אני רוצה גם לציין שניצלתי גם בזכות הצוות הרפואי הנפלא שהיה נוכח באיכילוב וגם בזכות זה שילדתי לידה טבעית, הרגשתי כל דבר בגוף שלי ויכולתי לעדכן את הצוות בתחושות יוצאות הדופן. אז אל תפחדו מלידה טבעית, היא מופלאה ומדהימה והתגשמות הטבע במלוא הדרו. וכן, אפשר גם ללדת טבעי בבי״ח. לא מוכרחים בבית. אני יודעת שזה חלום של הרבה נשים, אבל זה לא שווה את הסיכון. באמת.
אז היום לפני שנה קיבלתי את החיים שלי שוב במתנה, על אמת. אני מודה על המשפחה שיש לי, על האיש שלי, על שני הבנים הבריאים והמופלאים שלי. אני עוד בשלבים של עיבוד ופירוק החוויה הזו, מטפלת בעצמי ובעיקר נותנת לעצמי זמן לעכל ולהפנים. זה ייקח זמן, אבל גם לכתוב את הדברים ׳בקול רם׳ היה אחד הצעדים שהייתי צריכה לעשות. אני כותבת את הדברים האלה גם גם בשביל תזכורת ששום דבר הוא לא מובן מאליו, תאהבו, תעריכו את החיים, תנצלו רגעים של ביחד. גם בימים האלה, בהם כל הקלפים נטרפים והכל מרגיש כאוטי ולא ברור. חבקו את האהובים שלכם, תהיו יחד במשפחתיות, צאו לטבע להתחבר.
תודה על החיים ומזל טוב לגורי הברבורי שלי, הדרקון המוזהב שלי, שהזכיר לי כמה החיים שווים.
** הכותבת, סיון טלמור, העלתה את הפוסט במקור לחשבון האינסטרם שלה
