"מעולם לא דיברנו על הסוף ומעולם לא נפרדנו"

"גם ברגעים שכבר הרהרתי עם עצמי, שאולי ככה נראה המוות ושאולי היא באמת גוססת, פחדתי להכאיב לה ולהספיד אותה בעודה בחיים". נגה ניר פוגל חושפת איך התפקיד בהצגה החדשה, "זה רק גוף" כאילו נלקחה מחייה

מאת נגה ניר פוגל

אני משחקת בהצגה "זה רק גוף" – מחזה קצר מאת אלונה וינד רז, בבימוי שלומי אדרי, המועלה כחלק משלושה מחזות קצרים ב"קצר על הבר 2" בבר הפרנד'ס בתיאטרון צוותא.

את המחזה קראתי לראשונה לאחר תקופה ארוכה שבה לא עמדתי על הבמה, כשאני בפחד מטורף מלחזור לשחק ומספרת לעצמי "שאני עם החרא הזה סיימתי". אבל כשמגיע מחזה כל כך יפה ומרגש, וכשהבמאי הוא אחד האנשים הרגישים והמוכשרים, וכשהפרטנר הוא גם הבן זוג בחיים, שידעתי שילך איתי יד ביד, הבנתי שאני רוצה לחזור לבמה ואפילו נאבקתי בכדי לקבל את התפקיד.

"זה רק גוף" מספר על שירי (בת 41), שיוצאת לדייט עם בעלה ב-20 שנה האחרונות, רועי, ערב לפני שהיא עומדת לעבור כריתה של שני שדיה והוצאת השחלות שלה.  הסיפור של שירי הוא סיפורן של נשים רבות שבשיא נשיותן מתבשרות על המחלה ומבינות שהמחיר לבריאותן הוא ויתור על סמלי הנשיות שלהן. במקרה של שירי היא אפילו לא חולה, יש לה גן משפחתי של המחלה והסיכוי שלה לחלות הוא גדול אם לא תעבור את הניתוח, מה שהופך את הדילמה למסובכת יותר.

נגה ניר ואמה צילום דור סקולי

כשקראתי לראשונה את המחזה, נדהמתי לגלות שהסיפור האישי שלי כאילו פורץ מתוך הדף. סרטן השד מרחף מעל משפחתי כבר 15 שנה: אמא שלי חלתה לראשונה כשהייתי בת 25. לאחר שנתיים אחותי התבשרה שגם היא חולה, והיא בת 38 עם שלושה ילדים קטנים וצריכה לעבור ניתוח כריתה. אחותה של אימי חלתה גם היא. לפני שנה וחצי אמי נפטרה כשהסרטן חזר באופן גרורתי וקשה, וכאילו לא די בכך תוך כדי החזרות אחותי נותחה שוב, תודה לאל היא בסדר.

כל ילדותי חשבתי שיש לנו גנים מעולים במשפחה (אני בת זקונים כך שזה העסיק אותי), סבא נפטר בגיל 102 וסבתא בגיל 96. אמא תמיד הייתה אישה בריאה, שמרה על עצמה, עשתה ספורט, מעולם לא עישנה. זאת מחלה לא הוגנת ואין בה חוקים. זה עניין של מזל. עד הרגע האחרון לא האמנתי שהמחלה תגמר במוות. כולם מדברים על כמה הסרטן קשה ושהוא הורג, וכל הזמן את עסוקה בסטטיסטיקות, אבל אני לא רציתי לשמוע. גם היא לא רצתה.

מעולם לא דיברנו על הסוף ומעולם לא נפרדנו. גם ברגעים שכבר הרהרתי עם עצמי, שאולי ככה נראה המוות ושאולי היא באמת גוססת, פחדתי להכאיב לה ולהספיד אותה בעודה בחיים. נפרדתי ממנה רק בשעות האחרונות שלה, אבל היא כבר לא ממש הייתה שם. זה משהו שאני מצטערת ומתחרטת עליו. דמיינתי את הסוף כל כך אחר ורומנטי, הגוסס שוכב על מיטה נקייה ונפרד ממשפחתו וקרוביו. כנראה דמיינתי מוות משחפת, סרטן זה סיפור אחר לגמרי. רעש נוראי ,גניחות, צפצופים של מכונות, כאבים קשים, ייסורים. בשעות האחרונות התפללתי שתגאל ותשחרר. לקח לי שנה להוציא מהראש את תמונת הרגעים האחרונים שלה. לא רציתי לזכור אותה ככה, כמו בסוף. היום אני חושבת עליה הרבה. פוגשת אותה בחלומות. אני חושבת שאין לילה שאנחנו לא נפגשות בו, וכשאני מתעוררת מהחלום אני בוכה כי אני מבינה שזה היה רק חלום ושהיא כבר לא תחזור.

נגה ניר ואמה צילום דור סקורי

שירי, הדמות שלי במחזה, נמצאת בקונפליקט גדול, היא מפחדת ומרגישה שבעלה הרציונאלי דוחף אותה לניתוח בעוד שלה קשה כל כך לבחור לוותר על עצמה כאישה צעירה יפה ומושכת. היא אפילו לא יודעת אם אחרי הניתוח בעלה יאהב אותה וימשיך לחשוק בה.

גם לי לקח שנים להיבדק. אפילו אחרי המוות של אימא לא הפנמתי את הנוכחות המאיימת של הסרטן על חיי, כמו על כל אישה מעל גיל 40 בעידן שלנו. בעלי לחץ עלי ממש כמו במחזה וזה עיצבן אותי, אני אפילו לא יודעת למה. אולי אובדן האוטונומיה על הגוף והמחשבה שזה לא יכול להיות הסיפור שלי. רק ביום שאחותי גילתה שהיא שוב חולה וממש ציוותה עלי ללכת, עשיתי את הבדיקה.

בהצגה בעלי בחיים (נדב ניר) משחק את רועי, בן הזוג של שירי. אני חושבת שזאת הייתה בחירה מדהימה של שלומי ללהק שחקנים שהם זוג בחיים. הקשב, הכימיה, העולם הפנימי הם דבר אנרגטי שמאוד קשה לשחק והוא פשוט קיים כששני בני זוג משחקים יחד בעל ואישה. למזלי נדב הוא פרטנר מדהים, והחוויה הזאת של לשחק יחד מאוד קירבה בנינו והעצימה את שנינו. וכשיש שלושה ילדים כל יציאה משותפת מהבית היא ממש חגיגה, זאת ממש יציאה בתירוץ של עבודה. בהצגות הראשונות כשהגיעו חברים ומשפחה צחקנו שזאת כמו חתונה מחודשת.

נגה ניר ונדב ניר בהצגה צילום אלון לוי

ובנימה סקסית ואופטימית יותר, כדאי לספר שבערב הזה על הבר מגיחה ברמנית צעירה ויפיפה (נועם שנהב), שספק מתחילה עם השניים, ספק משתעשעת איתם ואולי אף על חשבונם, כולה סמל לחיים הטובים, לנעורים, לשנים היפות והזוהרות כשגוף מתוח והכול פתוח. שירי, דווקא ברגע לפני הניתוח, הייתה רוצה לחזור לאחור, לגעת ביופי הזה אפילו רק לרגע אחד ומציעה לה שלישייה. בלי קשר למחלה, לא פשוט לאישה להתבגר. לפחות מבחינתה של שירי, המראה שלה הוא חלק בלתי נפרד מהישות שלה. זאת תחושת עלבון כשהפנים והגוף מתחילים להשתנות. את מרגישה שאת צועקת תראו אותי, אני עדיין שווה. לזה מתווסף שעון החול, ההולך ואוזל, כשמחר בבוקר הנשיות והנעורים של שירי יילקחו ממנה על שולחן הניתוחים.

המשולש הרומנטי הזה, המתקיים ולו לרגע קצר, מסעיר ומרגש את השלושה, ואני שמחה להזמין אתכן לבוא ולגלות כיצד הערב יגמר.

 בנוסף ל"זה רק גוף" מציגים בערב האינטימי והקסום הזה על הבר עוד שני מחזות מצוינים:

"את החברה שלי": מאת אורן דיקמן; משחק: דקלה הדר, מאיה בוכובסקי, שלומי אדרי.

"קוקי": מאת עדינה חימיס; משחק: רמי ברוך אפרת ארנון.

"קצר על הבר 2" יעלה במתחם הפרנדס אנדרגראונד בצוותא, לונדון מיניסטור, תל אביב.

תאריכים:

6.2, יום חמישי, 21:00
21.2, יום שישי 21:00
4.3, יום רביעי 21:00
21.3, יום שבת 21:00

מחיר כרטיס 50 ₪

קישור להזמנה נמצא כאן