מאת נועה הגלעדי
אולם מספר שתים עשרה בבנין האו"ם מתמלא לאטו. אני מסדרת את החפצים שלי, מאחורי השלט עליו כתוב noa hagiladi, על השולחן. מחשב, בקבוק מים, סקצ'בוק וגרפיט מסיס במים, ושמן למון גראס, התחליף המושלם לקלונקס, בשביל לזכור לנשום. להרחיב את הריאות.
הדיון מתחיל.
אני נושמת את הלמון גראס עמוק לריאות ומשרבטת את נופי שדה בוקר במחברת. שדה בוקר, הבית שתמיד איתי בלב, מרגיע אותי ועוזר לי להתרכז.
תורי מגיע. אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה, ומתחילה.
"ראשית, אני רוצה להודות על הזכות להיות כאן, באו"ם. זה כבוד גדול. אחד הזכרונות הראשונים שלי מהאשפוז הראשון, הוא זכרון שלי אותי, מנסה לדבר ולא מצליחה. סיממו אותי כל כך חזק שלא הצלחתי להזיז את השרירים. אני זוכרת היטב את האימה שחשתי, לנוכח המחשבה שאשאר כך לנצח, בתוך גופי. כלואה. בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי לעצמי שאשא דברים ואשתף את סיפורי כאן, באו"ם. באותה נשימה, בעודי מסיימת את הלימודים ומתחילה את צעדי הראשונים באמנית, לא תיארתי לעצמי שאמצא את עצמי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי".
מזה כשנה שאני מעבירה הרצאות על מסע חיי. אחד הדברים המשמעותיים שחשוב לי להעביר בהרצאות שאני מעבירה הוא שמשבר נפשי ואשפוז במוסד פסיכיאטרי יכול לקרות לכל אחד. יש רק דבר אחד צפוי בחיים האלה, והוא המוות, וכל השאר- או לפחות הרוב, לא צפוי. הדבר השני הוא שנסיבות החיים קיימות, וגדולות מאתנו. מה שנותר בידינו הוא הבחירה. האם להיות קורבן שלהן או לצמוח מתוכן.
הדבר האחרון שציפיתי לו הוא למצוא את עצמי מאושפזת במוסד פסיכיאטרי, קשורה למיטה.
כשסיימתי את בצלאל, נראה היה שעבורי, גם לשמיים אין גבולות. פרויקט הגמר שלי, שהיה לזכרו של אבי שנפטר חצי שנה קודם לכן, זכה להצלחה גדולה.
גולת הכותרת של הפרוייקט היתה טרקטור מזכוכית, בגודל טבעי, שהתייחס אל הערכים עליהם גדלתי, ערכי ההתיישבות העובדת אליהם חינכו אותי אימי ואבי. לצד הטרקטור הונחו כפות רגליו של אבי, יצוקות שעווה, ומאות עלי מנגו, דקים כעלים אמיתיים, עשויים זכוכית. הטרקטור הוצג במוזיאון חיפה ובמוזיאון ארץ ישראל והעלים טיילו והוצגו ברחבי העולם.
וגם אני.
טיילתי ברחבי העולם, בין תערוכות ועל מלגות לבתי ספר לזכוכית, אבל ההצלחה הגדולה הזו היתה לי קצת יותר מידי. המיכל שלי התמלא ועלה על גדותיו עד שהתפקע והתפרץ החוצה, בערב ליל הסדר 2007, כשקולו של סבי ז"ל, אליהו הגלעדי, אמר שהגיע הזמן.
הרבה זמן חלף מאז אותו זמן בו אמר סבי שהגיע הזמן. עברתי מסע ארוך ולא פשוט, בכדי להחזיר לעצמי את השליטה על חיי. אבל בסופו של דבר, הצלחתי.
אחד הצעדים הכי משמעותיים בשיקום שלי, היה "היציאה מהארון" לפני שנתיים. אני מה שנקרא "מאוזנת" כבר יותר משמונה שנים. איך שאני רואה את זה, הרבה יותר מהסימפטומים עצמם, הקושי הוא ההתמודדות עם הסטיגמה החברתית. תחושת האשמה והבושה שנלווית להתמודדות עם משבר נפשי ליוותה אותי הרבה שנים. למעשה, עד שהחלטתי "לצאת מהארון". הצעד הזה היה צעד משנה חיים. המקום שלי בעולם השתנה. הבושה שהיתה נעלמה והבטחון בעצמי בכוחות שבי ובמי שאני שב אלי.
בספטמבר האחרון, לכבוד יום הולדתי הארבעים, יצאתי למסע אופניים של ארבעים יום לאורך השבר הסורי אפריקאי, מביתי שבעמק החולה אל חופי סיני. מעבר לדיאלוג האישי שניהלתי בין השבר שלי לשבר הסורי אפריקאי המטרה שלי היתה להעלות מודעות ולשבור סטיגמות בנוגע לאנשים המתמודדים עם משברים נפשיים. אני חושבת שהצלחתי.
להגשים חלומות זה דבר מאתגר ולעיתים מפחיד, עבור כל אחד, אבל עבור מי שמתמודד עם מאניה דיפרסיה האתגר הוא גדול אף יותר. מעבר לקטבים של המאניה והדיפרסיה, ביום יום מאניה דיפרסיה מתבטאת ברגישות גדולה לעולם, לאור, לעונות, לאנשים, ועוד הרבה דברים, ולהתרגשות גדולה ממנו. הגשמת חלומות כרוכה בהרבה חוסר וודאות, שלעתים קשה לעמוד בו, ובהתרגשות מאוד גדולה. הרבה שנים לא היה לי האומץ להעז לחלום, שלא לדבר על להגשים את החלומות שלי.
בזכות אותה יציאה מהארון, היה לי האומץ להגשים חלום ולצאת למסע האופניים, ובזכות מסע האופניים היה לי האומץ להגיש בקשות למלגות ללימודי זכוכית.
זה נשמע כמו עוד קלישאה, אבל אני מרגישה שלא פחות משאני בחרתי אותה, היא בחרה אותי. הזכוכית. הכאב הכי גדול עבורי בעשור שלא עבדתי איתה היה הויתור עליה. ההבנה שעם כל אהבתי אליה, היא גדולה עלי. ואין לי ברירה אלא להניח לה, עד להודעה חדשה. לפני שבועיים השתתפתי בקורס זכוכית, אליו קיבלתי מילגה, בקורנינג, הסטודיו הכי גדול בעולם במוזיאון הכי גדול בעולם לזכוכית. לקח לי כמעט עשור, אבל הצלחתי. רק בזכות המסע שעברתי, וה"יציאה מהארון" חזרתי לזכוכית. התשוקה הכי גדולה שלי בחיים.
בזכות הנסיעה לקורס בקורינג, גם התגלגלתי לאום. אולי התגלגלתי זו לא המילה הנכונה, כי זה לא במקרה. שום דבר הוא לא במקרה.
לשאת דברים באו"ם מעולם לא היה בלקסיקון החלומות שלי.
זה ריגש אותי בשני מישורים. מעבר למישור האישי, הפרטי שלי, על הדרך שעשיתי, זה ריגש אותי לשאת דברים בשמם של רבים, לשמוע לראות ולהשתתף בדיונים, בכנס בו השתתפו למעלה מ-160 מדינות, לשמוע את הרוחות המנשבות, הקוראות לשינוי ולשוויון זכויות, ולחשוב על הצעדים הגדולים שעשיתי אני ועשינו אנחנו, כחברה. מכליאה של ה"אחר המשוגע" למקום של הקשבה. יש עוד דרך ארוכה, אבל התחושה שיצאתי איתה, היא תחושה טובה.
באחד הדיונים שהשתתפתי בהם באו"ם נשאלתי על ההרצאה. מה קורה בסוף ההרצאה?
שיתפתי שהרבה פעמים נוצר דיון, שמבחינתי, חשוב יותר מההרצאה עצמה ושכמעט בכל הרצאה ניגש אלי מישהו אחד לפחות ומשתף בסיפור שלו, ושאחד הדברים שההרצאה שלי נותנת זה שהיא מאפשרת לגיטימציה לאנשים אחרים לספר את הסיפור שלהם. מעבר לשיתוף הוספתי שבעיני יש חשיבות גדולה לידע מניסיון ושיש להיעזר ולהשתמש בו יותר.
כשאני מתבוננת על המסע שעברתי ועודי עוברת אני חושבת שהחשיבה החיובית, ותפיסה של עצמי לא כקורבן אלא התבוננות על המשברים בחיי כמקום של צמיחה היא המפתח.
*ביום רביעי האחרון השתתפה נועה ב-COSP, כנס המדינות החתומות על אמנת הזכויות לאנשים עם מגבלות, שהתקיים בבנין האו"ם בניו-יורק. היא הגיעה כחלק ממשלחת של אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, שהציגה שם את שירותיה החדשניים לשיקום מתמודדי נפש בקהילה. בכנס נאמה במליאת האו"ם מנכ"לית אנוש, ד"ר הלה הדס, שאמרה: "אחד מכל 4 אנשים יעבור משבר נפשי במהלך חייו. הדרך הטובה ביותר להביא להכלה של מתמודדי נפש בחברה היא דרך התערבות מוקדמת, ויצירת שירותי תמיכה וטיפול בקהילה".
ביום רביעי הקרוב, 19/6/19, תערוך נועה הרצאה בנושא סיפורה האישי בבית ציוני אמריקה בתל-אביב. 50% מהכנסות הארוע יוקדשו לעמותת אנוש. לרכישת כרטיסים.
***