"היציאה מהארון" של הבן שלי

"מרוב הפתעה הרגשתי כאילו מקרר צנח עליי באותו רגע מהתקרה, אבל התעשתי מהר, ובעיקר לא רציתי שהוא ירגיש שקשה לי. זה לא שלא חשבתי על האפשרות הזאת קודם"

מאת חני שטרנברג, מחברת "החייים הם ריקוד"

כשהבן הצעיר שלי היה בשנת השירות שלו, נסענו יום אחד, בעלי ואני, לבקר אותו. הוא גר בקומונה עם עוד חברים וחברות מהגרעין שבו היה חבר. אספנו אותו מהקומונה, ונסענו יחד למסעדה. הוא התיישב לו במושב האחורי, ואמר שהייתה להם עכשיו שיחה מאוד מעניינת עם המדריכה.

"באיזה נושא?" התעניינתי.

"בנושא מיניות" ענה.

"ומה היה מעניין בשיחה?" המשכתי להתעניין.

"יש לנו גרעין מאוד מיוחד" אמר.

"במה הוא מיוחד?" המשכתי.

"יש לנו בגרעין שמונה הומואים בגרעין, מתוך עשרה בנים", אמר, "ויש לנו גם לסבית אחת".

"והם סיפרו להורים שלהם?" המשכתי להתעניין.

"חלק כן וחלק לא" הוא ענה "אבל עליי אתם יודעים, נכון?"

"יודעים מה?" לא הבנתי.

"שאני הומו" אמר.

חני שטרנברג ובנה עומר מתוך אלבום המשפחה_634

מרוב הפתעה הרגשתי כאילו מקרר צנח עליי באותו רגע מהתקרה, אבל התעשתי מהר, ובעיקר לא רציתי שהוא ירגיש שקשה לי. זה לא שלא חשבתי על האפשרות הזאת קודם. היא כבר חלפה בדעתי, אבל לא הייתי בטוחה. בעלי המשיך לנהוג כאילו כלום לא קרה, אבל נדמה היה לי שגם הוא קפא, וזאת למרות שאמרתי לו כבר קודם שלא יתפלא אם יום אחד הבן שלנו יבוא ויספר לנו שהוא הומו. הייתה לי הרגשה. ידעתי ולא ידעתי בו זמנית.

המילים הראשונות שיצאו לי  מהפה היו: "אבל היום זאת כבר לא בעיה. היום אפשר כבר להתחתן ולהוליד ילדים" כי חשבתי אז בטעות כמו שאולי עוד אנשים חושבים, שהלהט"בים כבר שווי זכויות וחיים חיים שיוויוניים.

בהמשך בני הלך לצבא, התגייס לנח"ל, יצא לקצונה, ואפילו היה קצין מצטיין.

בדיעבד התברר שהוא יצא מהארון כבר מזמן, בגיל 17, וכיוון שחשב שאנחנו כבר יודעים, לא סיפר לנו.

הצטערתי על שלא ידעתי קודם ולא יכולתי להיות יותר לעזרתו, כי שיערתי שבטח היו לו ימים קשים, שבטח גם הוא עבר תהליך של התוודעות לעצמו ולנטיותיו, והיה צריך זמן לעכל, להבין, לקבל את עצמו כפי שהוא, לספר לסביבה.

לימים שאלתי אותו למה לא יצא מהארון כמו שבדרך כלל אנשים יוצאים. באים אל ההורים ואומרים להם: "יש לי משהו לספר לכם…".

"כי זה משעמם" הוא ענה לי, ואכן, האופן שבו סיפר לנו לא היה משעמם בכלל.

בעיקר הופתעתי מהקושי שחשתי. לתומי חשבתי שאישה נאורה כמוני, שאף פעם לא חשבה שיש איזה פסול בלהיות הומו או לסבית, תקבל בשורה כזאת ביתר קלות, ולא ככה היה.

בעיקר פחדתי. פחדתי בשבילו, בגלל החיים שהוא עתיד לחיות במדינה, שמצד אחד יש בה אמנם פתיחות וקבלה גדולה, אבל מצד שני יש בה איים גדולים של אי קבלה, ואפילו של דחיה ושנאה ורצון לפגוע בעיקר בקרב חוגים דתיים, שבוחרים להתייחס אל האיסור על משכב זכר בחומרה גדולה למרות שמבחינה דתית העונש עליו זהה לעונש של מחללי שבת.

עם הזמן נעשיתי ערה יותר ויותר גם לקיומם של הומופובים שאינם דתיים,  ולהכרה שבני וחבריו וחברותיו לזהות, למרות שהם ממלאים את כל חובותיהם כלפי המדינה, ולא פעם גם בהצטיינות יתרה – עדיין אינם שווי זכויות.

עם הזמן גם המודעות שלי לתחושותיהם של להט"בים ולמצבם הלכה וגדלה. הצטרפתי לקבוצת תמיכה של הורים וכך התוודעתי לארגון תהל"ה – ארגון התומך בהורים ללהט"בים, והצטרפתי גם אליו. בהמשך עברתי במסגרתו קורס שמלמד הורים לסייע לבני נוער להט"בים, ובעיקר לבני נוער שההורים עדיין לא מקבלים אותם.

מניסיוני הקבלה היא תהליכית. אני אמנם קיבלתי את בני מיד, וללא היסוס, ועדיין היה עליי לעבור תהליך גם ביני לבין עצמי, וגם ביני לבין הסביבה. היה עליי לספר לאחותו ולאחיו. בדיעבד הסתבר שהם אכן ידעו, ורק לא היו בטוחים איך אנחנו נגיב.

כמו שהבן שלי הסביר פעם בראיון שנתן בעקבות ספר שפרסם, יציאה מהארון לא מתרחשת פעם אחת. היא מתרחשת כל פעם מחדש, כי בכל פעם נפגשים עם עוד מישהו או מישהי שעדיין לא יודעים ומספרים להם, ואי אפשר לדעת איך יגיבו.

נקודת המפנה שלי, שבעקבותיה הפכתי לפעילה למען זכויות להט"ב, היתה הרצח של שירה בנקי. בני, שעוד לפני כן פרסם בפייסבוק פוסט שהפך ויראלי, על איך זה להיות קצין הומו בצבא, שלח לי הודעה שבעקבות הרצח מתקיים אירוע של צעירים ברחבת הסינמטק בחיפה, ואני, שבדרך כלל לא אוהבת ללכת לבדי למיני מקומות לרגע לא היססתי. היה לי ברור שאני הולכת לשם.

הגעתי מוקדם. צעירים וצעירות תלו שם דגלים והדליקו נרות נשמה ואני סייעתי להם וגם צילמתי. אחר כך הם עלו זה אחרי זה ודיברו מול הקהל שהלך ונאסף. הם סיפרו על תחושותיהם. כולם כאבו את הרצח, חלקם בכו. הם סיפרו מתי יצאו מהארון וכמה זמן הם כבר בחוץ. גילוי הלב שלהם הפתיע אותי וריגש אותי מאוד, ובעיקר גרם לי לחוש שלא נכון להשאיר אותם לבד ברחבה, שצריך שאיזה מבוגר יעלה, איזה הורה, ויגיד להם שאנחנו – ההורים, איתם. בעיקר רציתי להגיד להם את זה, אחרי שזיהיתי בין הקהל צעיר מהגרעין של הבן שלי, שהיה בעבר תלמיד שלי, וגם הוא בכה.

שם, ברחבה ההיא, חלקתי בפעם הראשונה עם קהל את מחשבותיי ותחושותיי. הצגתי את עצמי כאימא גאה לבן גאה שסיפר לי על העצרת הזאת ובזכותו ובשבילו באתי. סיפרתי על כמה התרגשתי לשמוע את סיפוריהם, כמה אני מעריכה את האומץ שלהם להיחשף ככה בפני קהל, והוספתי שאין להם שום סיבה להרגיש רע מאיזושהי סיבה ביחס לעצמם, שהרי מדובר בנטיות טבעיות, וכאזרחים הם הרי ממלאים את כל החובות שלהם כלפי המדינה. אם מישהו צריך להתבייש או להרגיש לא בנוח, אמרתי להם, הרי אלה האנשים שמונעים מהם את הזכויות שלהם, והם גם לא צריכים למחות לבד. החברה כולה צריכה להתגייס ולמחות יחד אתכם, הבהרתי להם, שכן מדובר בפגיעה בזכויות אדם.

חני שטרנברג ובנה עומר צילום דור גרשוביץ_634

בדרך חזרה למכונית הבן שלי סימס לי מהצבא: "אימא שמעתי שדיברת בעצרת."

שיערתי שהתלמיד שלי לשעבר, חברו מהגרעין, סיפר לו, ושמחתי.

"כל הכבוד לך, אני גאה בך", כתב לי הבן שלי, ואני עניתי לו שהכול בזכותו, כי  בלעדיו ובלי האומץ שלו, ספק אם הייתי מעזה. הוא היה עבורי גם ההשראה וגם הסיבה. הוא היה מי שסייע לי לפתוח את העיניים, ולהבין טוב יותר מה החברה שאני חיה בה, מה הכוחות שפועלים בה, ולאילו כיוונים עליי לפנות כדי לסייע לכך שדברים ישתנו.

היום אני פעילה ביישוב שלי, בזכרון יעקב, למען זכויות להט"בים. לאחרונה, בחודש הגאווה, יזמתי תערוכת רחוב, שבין השאר מופיעים בה שני צילומים שלי, אחד מהאירוע ההוא לזכרה של שירה בנקי, ואחד ממצעד הגאווה בחיפה שבו השתתפתי שנה לאחר מכן. בעקבות הצלחת התערוכה התבקשתי לחזור ולעשות את אירוע הפתיחה במתנ"ס. למרבה התרגשותי הגיע לערב הזה נציג הקהילה החרדית במתנ"ס.

אם יש שיח שחשוב לי לפתח היום זה דווקא השיח עם דתיים וחרדים וערבים. הרי ברור וידוע שגם ביניהם יש להט"בים, ואני מניחה שהורים, לא חשוב מאיזה מגזר, רוצים בראש וראשונה שלילדים שלהם יהיו חיים טובים. אם יש דבר שהמעורבות שלי בקהילת הלהט"בים לימדה אותי הרי זה שבראש וראשונה, כולנו, בני אדם, אבל גם שכדי להיות "בת אדם" במלוא מובן המילה אני צריכה גם לפעול, לעשות, ומהבחינה הזאת גם כתיבה היא פעולה, עשייה.

היום יש לבן שלי בן זוג שאנחנו, כולנו, מאוד אוהבים והם חיים ביחד, והוא לומד קולנוע בסם שפיגל ולאחרונה סרט קצר שלו זכה בהצטיינות וגם הוצג בפסטיבל ירושלים. פעם הייתה לנו שיחה על מה שאנשים רוצים בחיים, ואיך שלא תמיד משיגים את מה שרוצים, והבן הצעיר שלי שאל אותי: "מה, אני הבן שרצית?"

"כן" עניתי לו ללא היסוס "אתה בדיוק הבן שרציתי" והתכוונתי לכל מילה וגם עכשיו אני מתכוונת. אני רואה זכות בהורות שלי, ומודה גם לו וגם לשני ילדיי האחרים, כי הם, יותר מאחרים, סייעו לי לפתוח את הלב אליהם ולעולם. אם היה דבר שהיה חשוב לי, הרי זה שבני ילמד לקבל את עצמו ויאהב את עצמו כפי שהוא, וזה אתגר לכל אדם, לא רק לו. זה אתגר גם לי.

החיים הם ריקוד צילום מסך

 ** הכותבת היא מחברת "החייים הם ריקוד"