מאת: מ' בת לאם הסובלת מסכיזופרניה
נולדתי לאם מתמודדת נפש, הסובלת ממחלת הסכיזופרניה.
ידוע שהקשר בין התינוק לאם בראשיתו, הוא סימביוטי, מאחר והתינוק רואה עצמו כבלתי נפרד מהאם ורק כאשר הוא מתבגר, הוא רואה עצמו כנפרד ממנה. כאשר התבגרתי תהליך זה התרחש גם אצלי, אך הקשר שלי עם המחלה של אימי נשאר כבלתי נפרד, עד היום.
גדלתי לצד מחלתה והכרתי אותה מקטנותי, מחשבות השווא, התקפים פסיכוטיים ומצבי רוח משתנים חדשות לבקרים. הייתי ה"באר" אליה השליכה את כל מצוקותיה והבאר כשמה היא, גם העניקה לה תמיד את מימיה הטובים. אני, הילדה, הייתי האימא שלה במתווה של חילוף תפקידים, "ילדה הורית", שטיפלה באמה במקום שהיא תטפל בה.
החיים לצד מחלתה, עיצבו את אישיותי, על מלוא מורכבויותיה ורבדיה. גדלתי להיות אדם עם חוסן נפשי רב, עם אופטימיות חסרת תקנה ואמונה בטוב. על אף כוחות הנפש שצמחו בתוכי במהלך השנים, היתה נקודה שבה הרגשתי כי אינני יכולה להתמודד לבדי, כאשר לראשונה מזה שנים רבות אימי אושפזה בבית חולים.
באותה נקודת חושך גם התגלה בחיי אור גדול – מרכז מילם למשפחות של מתמודדים. במרכז קיימתי שיחות פסיכותרפיה אישיות, קיבלתי ייעוץ משפטי והמתנה הגדולה ביותר, השתתפות בקבוצה לילדים להורים פגועי נפש, כמוני. הסכמתי לכך מתוך הבנה עם עצמי, שיכול זה רק להועיל ולא להיפך. פתאום פגשתי לראשונה בחיי אנשים שנמצאים בסירה שלי, החווים חוויות ותחושות דומות. זה חיזק ושינה את חיי, במלוא מובן המילה. אני חושבת שלכל ילד כמוני מגיעה המתנה הזאת וכל רגע הוא מיותר.
כיום, אני סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה ובאופן אירוני או לא מפתיע אני חוקרת בתזה שלי ילדים להורים מתמודדי נפש, בהקשר לעולם העבודה. במבוא המחקר שלי, היתה לי האפשרות לעניין את הקורא ולחשוף את הסיבה לבחירתי לחקור את נושא זה, אך שאלה זו עוד עומדת בעינה. יתרה מכך, שאלת החשיפה של היותי ילדה לאם מתמודדת נפש בפני החברה, קיימת בכל עת. בכל מפגש חדש שלי עם אנשים בעולם, אינני חושפת זאת מיד.
אינני תמימה, אני חיה בחברה שכולם חיים בה. החברה אינה אמפתית לאנשים הסובלים ממחלה נפשית. כאשר אנשים שומעים את צמד המילים "מחלת נפש" עולות סטיגמות רבות שרק מפרות האחת את רעותה.
אני גם מבינה את צדו האחר של המתרס, אנשים שלא היה להם מפגש עם אדם פגוע נפש, נתונים בחוויה של אי וודאות מהמתרחש במפגש כזה, "שמא אדם כזה יצעק בפתאומיות או חלילה גם יכה. כיצד אגיב, מה אעשה?". אך האמת היא שאנשים המתמודדים עם מחלת נפש, נמצאים כל הזמן ביננו, ברחוב, בסופר, בעבודה וגם במשפחתנו, אך פשוט לא מדברים על זה ואני שואלת, מדוע?
כאשר אדם פוגש נכה המרותק לכיסא גלגלים, הוא חש אמפתיה וחמלה מידיות כלפיו, נחלץ מיד לעזרתו בחירוף נפש מבלי לערער על כך, בעוד אדם הנכה גם הוא, אך נכה בנפשו, אינו זוכה לאמפתיה זהה. מכאן אני קוראת אליכם, לחברה כולה: מדובר בבורות וחוסר רגישות של כולנו, יתרה מכך, עוול לשמו. הן לאדם נכה הסובל ממחלה פיזית והן לאדם נכה הסובל ממחלה נפשית, ישנו כיסא גלגלים. לאדם הנכה פיזית ישנו כיסא גלגלים הנראה לעין ולאדם הנכה נפשית ישנו כיסא גלגלים בנפשו, "כיסא" שאינו נראה לעין. גם כלפיו אנו צריכים להרגיש אמפתיה, חמלה, חיבה ורגישות. לכן, בפעם הבאה כשתפגשו מתמודד נפש, זכרו את כיסא הגלגלים שהוא נושא עימו. הוא שם.
* מילם- מרכז הייעוץ למשפחות מתמודדים, מציע תמיכה, ייעוץ, מידע והכוונה למשפחות המתמודדות עם מחלה נפשית של אחד מבני המשפחה. המרכזים פועלים במימון ובפיקוח של משרד הבריאות ומופעלים על ידי אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש. השירותים ניתנים ללא תשלום וללא צורך בהכרה של המתמודד בביטוח לאומי או סל שיקום. ב-29-30/1 יתקיים כנס המשפחות השנתי של מילם. לפרטים והרשמה