להקשיב לאינסטינקט האימהי

ספר חדש "ההכנה הכנה ללידה", מבקש לשבור את קשר השתיקה סביב הלידה והתקופה שאחריה באמצעות מונולוגים כנים ואמיצים של נשים על תקופה זו, לצד מידע מקצועי של מיטב המומחים. קבלו חלק מהמונולוג של אפרת שחר קפלן, אמא לתאו בן השנתיים וחצי

מאת: אפרת שחר קפלן

הלכתי לישון ובבוקר הודעתי לאימא שלי, לאחותי ולגיסתי שזה קורה, והן באו והעבירו איתי את הזמן. כשהגיע ציר קמתי באופן פתאומי, אם אני רוצה או לא אני קמה, מאפס למאה. הפתיע אותי עד כמה זה כמו שאלטר, קיים לא קיים. באיזשהו שלב אימא שלי התחילה לדבר את הפחדים שלה, ״אוקי, אפרת, קדימה, צריך לצאת, מספיק,״ ואני הרגשתי שזה עוד לא הזמן. גיסתי לקחה אותי הצידה ואמרה לי, ״אפרת, את בחרת ללדת איך שבחרת ללדת בדיוק כדי שזה לא יקרה, כדי שלא יגידו לך דברים אחרים.״ באותו רגע תפסתי את עצמי ואמרתי לאימא שלי, ״אימא, אם את רוצה להיות פה, אל תגידי כלום. תני לי להוביל ובבקשה אל תגידי כלום.״ וזו היתה נקודה חשובה עבורי להגיד לעצמי שזה מה שבחרתי, והתהליך הכל כך רגיש הזה הוא שלי. אני זו שמרגישה, אני זאת שקשובה, ואני מרגישה שאני לא צריכה ללכת עדיין. הבנתי שאני בשקט שלפני הסערה ושעוד מעט ממש הכול עומד להשתנות. אחרי כמה שעות הרגשתי שאני מוכנה להגיע למרכז הלידה ולהיכנס לתהליך הלידה.

נכנסנו למרכז ועשו לי מוניטור. נשכבתי על המיטה והמשכתי לישון לפרקים תוך כדי הצירים והייתי במעין חלומות. בן הזוג שלי שכב לצדי, והדבר היחידי שהעסיק אותנו היה הכאן והעכשיו. במעבר בין ציר לציר לא היה לי מושג לכמה זמן אני נרדמת. יכול להיות שזה היה חמש דקות ורק הרגיש כמו נצח. כי כמו שהציר היה כל כך משמעותי וגרם לי לזנק, כך השינה וההרפיה היתה כל כך מוחשית. בחיים לא לקחתי סמים קשים אבל ככה דמיינתי שזה מרגיש, בעוצמה כזו. לא היה לי מושג מה השעה, כמה זמן עבר, כמה זמן אני ישנה או איך אני מתעוררת. רק הרגשתי שהגוף אומר לי לקום ולזוז, ועכשיו לשכב ולנוח, ושוב לקום ולזוז ואז לשכב ולנוח.

אפרת שחר קפלן צילום אלבום פרטי

הדולה שלנו חלתה ובמקומה הגיעה דולה מחליפה. בשלב הזה היא נכנסה פנימה, ולא הצלחתי לראות את הפנים שלה כי היה חושך מוחלט. כן הבחנתי בקווי המתאר שלה, הראש שלה היה מאורך מאוד, כמעט לא אנושי, מה שבהמשך התברר ככיסוי ראש. כל זמן ששכבתי בין ציר לציר היא עיסתה לי את הגב התחתון, והרגשתי איך כל המטרה שלה היתה רק לטפל בי ולרכך אותי ולהיות איתי. מישהי שאני לא מכירה, שרק הרגישה אותי ואני הרגשתי אותה, שטיפלה בי ולא הפסיקה לעסות לי את הגב התחתון. וככל שהצירים התפתחו התחלנו לעמוד ולזוז יחד, והיתה בינינו אינטימיות מדהימה, בלי שאני בכלל יודעת את שמה.

אני זוכרת את התקופה זו כל כך במעומעם כי אין שם יום ואין לילה, והיא מרגישה כמו רצף אחד ארוך. אני זוכרת שציינתי לעצמי שנכנסתי לאזור שהוא מעל לזמן ולמרחב. הזכרתי לעצמי שיש אנשים שמתוקף עבודתם קמים בשלוש לפנות בוקר, כמו דייגים או אופים. אז אם אני קמה בשלוש, זה מה שקורה עכשיו ולתקופה הקרובה אין דבר כזה יום או לילה. אם החיים שלי השתנו בין רגע, זה אומר שכל המונחים שקשורים בהם גם השתנו. הוא ישן כשהוא צריך לישון והוא ער כשהוא צריך להיות ער, ואני איתו במחזוריות הזו. אז כשהוא ישן אני מנסה לנצל את הזמן לישון ולנוח, למרות שבא לי לעשות אלף דברים אחרים, ובכך לאפשר לעצמי את מה שאני צריכה באמת וזה מנוחה. ואני חושבת שזה אחד הדברים שעזרו לי להעביר את התקופה הזו בנעימות.

אפרת שחר קפלן צילום: אלבום פרטי

כשהוא בכה ארוכות הייתי שרה באיטיות וברוך, וזה קודם כל הרגיע אותי. ראיתי שאם אני נבלעת ומזדהה עם הבכי שלו ונלחצת בעצמי, זה לא היה תורם בכלום, להיפך. אך ברגע שהייתי ברוגע או דאגתי להיכנס לרוגע, הוא לאט לאט נרגע. אנרגיה זה אמנם דבר שלא רואים, אבל בהחלט מרגישים. במיוחד תינוק. כל הזמן דאגתי להרגיע את האנרגיה שלי, הייתי שרה לעצמי בעיניים עצומות, ומחזיקה אותו בידיי, מצמידה אל חזי. אפשר לדמיין איזו חוויה זו מבחינתו, ״די כבר! תפסיק! מה אתה רוצה?״ מול ״תאוווםםםםם, תאוווםםםם..״ וגם אם הוא ממשיך לבכות, לאט לאט זה משפיע, זה עובד. אני העוגן שלו והוא יכול להתרפק עליו ולקבל ביטחון ושלווה רק כשאני רגועה.

הייתי בידיעה שהוא יודע הכול. שאני רק צריכה להקשיב לו. וכדי שאני אהיה במצב של הקשבה אני צריכה להיות מחוברת, וגם עכשיו זה מה שמלווה אותי. אני רק צריכה לא להפריע. אני שומרת שיהיה לי נעים. אני לא קוראת חדשות. אני בוחרת להזין את עצמי בתכנים שמועילים לי ומחזקים אותי ולא מייצרים בתוכי פחד. כל הסביבה שאנחנו חיים בתוכה היא סביבה שמנתקת אותנו מהאינסטינקטים, שאומרת לנו איך אנחנו צריכים להיות ומה לעשות ובעצם לוקחת את הכוח הכי גדול שיש בנו: שאנחנו יודעים הכול. מייצרים לנו אלפי עננים כדי שלא נראה את השמש. אנחנו בסך הכול רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב. כמה פשוט, כמה חסר ציפיות, כמה לא קשור למה הם יעשו ובמה הם יעסקו, אנחנו רוצים שהם יאהבו את עצמם כמו שאנחנו רוצים לאהוב את עצמנו.

ההכנה ללידה צילום אלבום פרטי

** בימים אלה יצא הספר החדש, "ההכנה הכנה ללידה" של הוצאת "מרקם" וקטע המונולוג שלפניכם כתבה אפרת שחר קפלן, בת 34, בעלת בית קפה וחנות טבע.