"חזרתי לחיים לאחר אירוע מוחי קשה"

לפני חמש שנים, עברה לירון אירוע מוחי. הודות לתושייתו של בנה הצעיר, היא ניצלה ואחרי תהליך שיקום ארוך היא עכשיו משתתפת בליגת כדורשת ששינתה את חייה

מאת: לירון בוז'ו

לפני חמש שנים בדיוק, ביום עמוס במיוחד בעבודה, לקראת ביקור צוות אמריקאי לבדיקה ואישור של המוצר שעליו אני אחראית בחברה טכנולוגית גדולה. שעות אחר הצהריים מלאות בהכנות אחרונות למחר, הרבה לחץ ואינספור משימות שצריך להתכנס אליהן ולסיים.

אני הולכת לשירותים ובדרך חזרה למשרד, פוקד אותי כאב ראש משתק, כאב ראש שלא מהעולם הזה. אני מתיישבת על השטיח ולא מצליחה לחזור למשרד.

חבריי לעבודה מגיעים לעזור, נותנים לי משככי כאבים ושום דבר לא עוזר. בסופו של דבר מזמינים מד"א ומפנים אותי למיון.

במיון אני מקבלת משככי כאבים נוספים, עוברת CT ראש וכאשר אין ממצאים והכאב נרגע משחררים אותי הביתה בשעות הלילה.

למחרת בבוקר, אני מתעוררת עם כאבי ראש חדשים משתקים. רפי, בן זוגי, לוקח אותי שוב למיון. סבב נוסף של CT ראש, דיקור מותני ומשככי כאבים, לא מוצאים את הבעיה ומייעצים לי המשך בירור MRI דרך קופת החולים.

אני מתקשרת לקופת חולים לנסות לקבוע MRI דחוף ומקבלת תשובה שזה ייקח 6 חודשים. למזלי המנכ"לית שלי מכירה את מנהל ה-MRI באסותא וקובעים לי תור לאותו לילה בחצות. בינתיים אני נשארת בבית עם עומר וליבי (6,3) ורפי נוסע לטפל בטופס 17 עבור הבדיקה.

"אני סוגרת את דלת חדר השינה ומאבדת את ההכרה על הרצפה" לירון בוז'ו (אלבום פרטי)

אני בבית לבד עם הילדים ומרגישה שמתחיל התקף חדש. אני מנחה את עומר להישאר בסלון עם ליבי, ואני סוגרת את דלת חדר השינה ומאבדת את ההכרה על הרצפה.

עומר בני (שעד היום אני אומרת שהציל את חיי) ראה אותי בחדר מעולפת, לראשונה בחייו (עד אז לא הסכים לשוחח בטלפון) לוקח את הטלפון ומחייג לבעלי: "אבא בוא הביתה, אמא כמו שאף פעם לא ראיתי אותה".

רפי, שכבר מבין שמדובר באירוע מוחי, עוזב הכל וחוזר הביתה, בדרך הוא מזמין מד"א שיגיעו מהר.

בסופו של דבר עברתי אירוע מוחי קשה עם דימום גדול, ניתוח לניקוז הדם ושבוע בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת.

לאט לאט התעוררתי וחזרתי לחיים. הדיבור נפגע קלות, צד שמאל של הגוף היה משותק. מכאן התחיל תהליך שיקום ארוך מאוד שבו למדתי ללכת מחדש, תרגלתי דיבור וחזרה לחיים.

רפי פירפר במשך למעלה מחצי שנה בין הבית ומחלקת השיקום.

בהדרגה, למדתי ללכת מחדש, למדתי לעלות ולרדת במדרגות ואפילו לקפוץ ולרוץ.

תהליך השיקום היה ועודנו ארוך, צד שמאל של הגוף עדיין חלש ונדרש תרגול קבוע. פעולות פשוטות של תליית כביסה דורשות ממני לתת פקודות בראש ליד שמאל לזוז ולעזור במטלה.

בערך שנתיים לאחר האירוע המטלטל והחזרה לחיי השיגרה החלטתי לנסות להצטרף לליגת  כדורשת נשים מאמאנט, וגיליתי פעילות ספורטיבית שמתאימה ליכולות שלי. אמנם בשנה הראשונה השתתפתי באימונים ובמשחקים ישבתי על הספסל, אך האימונים מחזקים אותי ומשפרים אותי והיום, בשנה השלישית אני כבר משתתפת במשחקים ואפילו מנחיתה וצוברת נקודות. האימונים והמשחקים מאפשרים לי לשפר את מהירות התגובה שלי וגם את יכולת הריכוז שלי.

מחקר ראשון מסוגו אשר בחן במשך 3 שנים את השפעת ההשתתפות בליגת אמהות בכדורשת "מאמאנט" כגורם מקדם בריאות באמצעות הון אנושי וממצאיו מתפרסמים בימים אלה, מגלה בין השאר כי סימפטומים של דיכאון, עצבות, בדידות ולחץ נפשי נמוכים משמעותית בקרב שחקניות מאמאנט לעומת נשים שאינן בליגה.

עוד נמצא במחקר כי שחקניות מאמאנט מדווחות על פחות סימפטומים פיזיים כמו כאבי ראש, סחרחורות, עצבנות, כאבי גב ובטן לעומת נשים שאינן בליגת מאמאנט. גם הממצאים המתייחסים למידת המעורבות החברתית ותחושת התמיכה החברתית גבוהים משמעותית בקרב נשות מאמאנט לעומת נשים שאינן משחקות במאמאנט. כמו כן, המשתתפות דיווחו על אכילה בריאה יותר ועל עלייה בתדירות עשיית פעילות גופנית לאורך זמן לעומת נשים שאינן במאמאנט. המחקר  מומן על ידי משרד המדע הטכנולוגיה והחלל, ונערך על ידי אוניברסיטאות אריאל, חיפה ומכללת עמק יזרעאל.

אני מודה כי ממצאי המחקר לא ממש הפתיעו אותי. כמי שמשחקת במאמאנט, יש לי הנאה גדולה מהמשחק הקבוצתי, ומהתמיכה הקבוצתית. הבנות בקבוצה תומכות כשקשה ומעודדות להמשיך ולא להתייאש. המפגשים הספורטיביים השבועיים תורמים לי מכל הבחינות ועוזרים לי להשתפר ברמה המנטלית והפיזית. הילדים מגיעים למשחקים לעודד ולתמוך ואני מלאת גאווה על ההישגים והדרך שעברתי.