מאת: קרין אהרון
למרות עידן ה-ME TOO, המחאות וכל ההתקדמות שעברנו בשנים האחרונות יש תחום שבו הנשים עדיין מופלות בו לרעה בצורה קיצונית – תחום הרפואה. נשים עדיין נתפסות כרגישות יותר ולכן כל סימפטום שהן חשות מקושר קודם כל להיבט רגשי. כשאני סבלתי אחרי הלידה השניה שלי מעייפות ומחולשה, רופא המשפחה שלי ייחס את זה למחלת היאפים או לאיזושהי תופעה אחרת של תסמונת עייפות כרונית. אחרי הלידה השלישית התלונות התרבו ונוספה חולשה ביד ימין. הלכתי לנוירולוג שאמר שכדאי שאחזק את היד ואעשה פיזיותרפיה.
התלונות המשיכו והגיעו לכדי כאבים קשים, טשטושי ראייה ותחושת נימול בגפיים. גם זה לא בלבל את הנוירולוג החדש שהלכתי אליו. הוא אמר לי שהוא יודע מה יש לי עוד לפני שהוא בדק אותי. רק מלשמוע את מה שאמרתי הוא הודיע לי שלא ישלח אותי לבדיקות נוספות. במהלך הבדיקה, כאשר התקשיתי לקפוץ על רגל אחת הוא נזף בי שאתאמץ כי "אישה בגילך אמורה לקפוץ יותר טוב."
בתום הבדיקה הנוירולוג אמר לי שהבדיקה תקינה ושכל מה שאני חשה אלו תופעות שנובעות מחרדה. כן. חרדה.
שאלתי אותו ממה אני חרדה והוא האשים את העובדה שאני נושאת את המוטציה בגן BRCA שמעלה לי את הסיכון לחלות בסרטן השד. הסברתי לו שאני אחרי ניתוח כריתת שד מניעתי ועל כן אני רגועה ושקטה לגמרי בכל מה שקשור לסרטן השד. הסברתי לו שאני מרגישה שמשהו עובר עליי כבר שנים. פירטתי את התופעות שסבלתי מהן בחמש השנים שקדמו לפגישה איתו ושאלתי במפורש האם ייתכן שאני סובלת מטרשת נפוצה.
הוא שלל את הטענה שלי ונראה שנעלב שפניתי לד"ר גוגל לחוות דעת רפואית. ד"ר גוגל קישר את כל התסמינים שלי לטרשת נפוצה ואני הבנתי מהחיפושים שביצעתי שנדרשת בדיקת MRI לטובת שלילת המחלה. הנוירולוג התעקש שאם אקח כדורים נגד חרדה במשך כמה שבועות, אראה שיפור ושהכל יחלוף. זה היה מאד מפתה להאמין שזו הבעיה. שכדור אחד יפתור את כל הכאבים, טשטושי הראיה, החולשה, העייפות והנימול.
התחושה שיצאתי ממנה מהנוירולוג היתה שילוב של השפלה וכעס. הגעתי במטרה שיקשיבו לי וישלחו אותי לבדיקות שיעזרו לי להבין ממה אני כל כך סובלת. יצאתי מהרופא עם אבחנה של אישה חרדתית, היסטרית, שסובלת מתסמינים פסיכוסומטיים. למרות שלא האמנתי לנוירולוג, בכל זאת ניסיתי את הגישה שלו. אחרי יומיים הבנתי שתופעות הלוואי של הכדור רק מקשות עליי עוד יותר והחלטתי שאני מקשיבה דווקא לעצתו של ד"ר גוגל.
פניתי לקבל חוות דעת נוספת במרכז לטרשת נפוצה בבית חולים תל השומר. הנוירולוג הפנה אותי לבדיקות הנדרשות שאכן אבחנו שאני חולה בטרשת נפוצה. בהמשך אובחנתי גם עם פיברומיאלגיה. ממש מבצע אחד ועוד אחד.
הסיפור שלי לצערי אינו החריג אלא משקף את התגובות הנפוצות לנשים. נשים רבות שסובלות ממחלות שמאתגר לאבחן אותן, מקבלות את היחס הזה מהצוות הרפואי. זה לא רק שהיחס הזה מזלזל ומשפיל, הוא גם מסוכן. ידוע למשל שהתקפי לב מתפספסים אצל נשים לעתים קרובות. וזו לא הדוגמא היחידה.
למערכת הרפואית יש נטייה ליחס לנשים תלונות מוגזמות, היסטריות וחסרות בסיס. אבל המציאות מוכיחה שדווקא לנשים יש אינסטינקטים טובים לגבי עצמן ובעיקר לגבי הילדים שלהן. אז אולי במקום לשלול את הטענות שלנו הנשים, כדאי שהמערכת הרפואית תתגבר על הדעות הקדומות ותתחיל להקשיב לנו.
האבחנה מאד חשובה גם כאשר אין טיפול ידוע למחלה, שכן יש לאבחון כשלעצמו חשיבות גדולה. הרי בנוסף לקושי האבחוני נשים כמוני מתמודדות עם קושי נוסף – הסביבה. בני המשפחה והחברים מתקשים אף הם להבין מדוע יום אחד אני מסוגלת לטייל בתל אביב בכיף ולמחרת אני לא מסוגלת לצאת מהמיטה. "המחלות השקופות" מקשות מאד על הסביבה להבין ולהכיל את האישה החולה בעיקר בגלל שמבחוץ לא רואים עלינו. קשה לראות את העייפות, הכאב, הנימול, ועוד ועוד.
כאשר הרופא שפניתי אליו טען שמדובר במשהו רגשי או נפשי, לסביבה היה קשה עוד יותר להכיל אותי ואת הקשיים שלי. הרופא אמר שהכל בסדר אז למה את לא מתפקדת כמו פעם? רק כאשר אובחנתי יכולתי לתת לסביבה שם של מחלה שהסבירה את מה שאני מרגישה. פתאום אני לא נחשבתי יותר לעצלנית, מפונקת וחרדתית. הפכתי ל"מתמודדת עם טרשת נפוצה" מה שהקל על הסביבה שלי להבין אותי ולהתחשב במגבלות שלי, שרק הלכו וגדלו.
בספר החדש שלי "הדשא של השכנה" יצרתי דמות שמתמודדת עם קשיים רפואיים, כאשר כל הבדיקות שלה תקינות. תיארתי את היחס מהסביבה, מבן הזוג, ממקום העבודה, אשר מתקשים להבין אותה. זה גרם לה לתחושות קשות של בדידות, כשלון ותסכול. לצערי אלו תחושות שמלוות נשים רבות. אני מקווה שבזכות הספר, ובזכות העלאת המודעות לנושא, נשים תוכלנה לקבל הבנה והכלה מהסביבה ומהמשפחה, במקום ביקורתיות וזלזול. לפעמים כל מה שצריך בשביל להרגיש קצת יותר טוב זה מישהו שיאמין לך.
** הכותבת היא קרין אהרון, שהוציאה בימים אלה את ספרה "הדשא של השכנה". ספרה הקודם היה "גנים טובים"