מאת: חני יונה
אני מרגישה שהזמן הגיע, הדופק מהיר מלחץ, הכאבים כבר ממש מתחילים.
הגיע הרגע לו חיכינו 9 חודשים. רגעים שהיו מלווים בחששות, רגעים שחיכינו כבר לראות, לחבק, לאהוב, להעניק. אין כמו ציפייה למשהו חדש, לפנים מאירות לריח של תינוק.
ארבעה חורים היו בלב העוברית שלנו וכרומוזום אחד נוסף. ידענו שאנחנו והצוות הרפואי צריכים להיות ערוכים מיד לאחר הלידה לכל תרחיש אפשרי.
והנה זה קורה ממש, יפיפייה במשקל 3.200 ק"ג נולדה. רציתי לערסל אותה בחיקי אך היא הכחילה בגלל החורים בלב. במהירות היא נשלחה לטיפול נמרץ ואני לאחר חצי שעה כבר הייתי לידה, כאובה ועייפה. מלאכית קטנה שלי, ליטפתי את ידיה ואמרתי לה: "אימא חוזרת אלייך, רק אנוח מעט".
למחרת בבוקר ניגשתי אליה. היא שכבה בעיניים עצומות ושלווה אינסופית על פניה התמימות. חיבקתי אותה, ליטפתי אותה והיא החזירה לי חיוך שובה לב. במהלך היום כבר קיימנו פגישה עם הצוות הרפואי ושם הובהרה לנו "רשימת נתוני הפתיחה" של הנסיכה שלנו. בחדר דממה השתררה.
הבטנו, בעלי ואני, בצוות הרפואי ומיד האחד בשנייה. הצוות לא המתין לתגובה ואנו באופן טבעי אמרנו-"תודה! תודה על הדאגה! יש לנו ילד מיוחד אחד בבית נסתדר מצוין גם איתה".
הצוות ישב דומם אך מחייך, הם לא ציפו לתגובה כזאת מאיתנו. וודאי ישבו כבר בעבר מול עשרות הורים כמונו שאולי הזילו דמעה, אולי שאלו למה זה קרה דווקא להם, אולי לא הבינו כיצד חייהם יראו מעתה. "יש שאלות"? שאל הצוות.
"לנו לא", ענינו. "אנחנו לא שואלים שאלות, אנחנו בוחרים כבר את התשובות". והתשובות ברורות לנו. איזו זכות גדולה יש לנו שזכינו בשני ילדים עם צרכים מיוחדים. אם קיבלנו שניים זה אומר שאנחנו ההורים הטובים ביותר שהם יכלו לקבל והם הילדים הטובים ביותר שאנו יכולנו לקבל. לא היינו בוחרים אחרת גם אם יכולנו.
היום אביגיל שלי עוד מעט בת 9. ילדת פלא, מקסימה מוכשרת ויפה, היא מלמדת אותי ואת כל מי שסביבה כמה שמחה, חום , אהבה אפשר לתת בלי הגבלה. היא לומדת בבית ספר של ארגון "צהר הלב", המטפל בילדים עם צרכים מיוחדים ושם היא מתפתחת ומבססת את מקומה בעולם. אוריאל שלי, ילד מיוחד עם לקות שמיעה עוד מעט בן 18. אני לא יודעת מה הייתי עושה אילולא הנסיכים שלי.
אני עוצמת את עיניי ודמעה חמה נופלת על לחיי.. .כמה טוב שהם שלי. כמה טוב שהם שלי.