מפגשים בין תרבותיים בעידן הקורונה

מעבר שגרתי בנמל תעופה, במציאות בלתי שגרתית של עידן הקורונה גרם לעדנה יפה לחשוב על האופן שבו אנחנו שופטים אנשים לפי חזותם החיצונית ולתהות מדוע דווקא היא מגיבה אחרת

מאת: עדנה יפה

בשבועות האחרונים יצא לי לטוס די הרבה, דווקא בזמן שבו העולם כמרקחה סביב בהלת הקורונה המתפשטת. עכשיו, זה לא סוד שנמלי תעופה הם מיקרוקוסמוס אנושי; מפגש ארעי בין תרבות ובין גזעי – אנשים מכל קצוות העולם שנמצאים בתנועה מתמדת ובמקרה, כעת, מסלוליהם מצטלבים. מפגש שתמיד היה מרתק בעיני – ובימים אלה בפרט.

זכור לי בייחוד מעבר קצר בשדה התעופה באתונה, שבו עברתי במסגרת נסיעת עבודה שגרתית. האווירה מנגד היתה הרבה, אבל הרבה פחות שגרתית. דיילים ואנשי צוות, לכאורה בסביבת העבודה הטבעית שלהם, התקשו להסתיר מבטים מבועתים בעיניהם. קשה להסתיר חוסר ביטחון ופחד.

וגם לנוסעים לא חסר. חלקם מסתכלים בחשש זה על זה ושופטים לפי מראה עיניים. המבטים כולם מופנים בחששות מוגברים אל נוסעים ממוצא אסייתי, לא משנה מאיפה הגיעו או מהו יעד הטיסה – כולם בחזקת חשודים מיידיים כנשאי הנגיף, כסכנה לציבור. רבים מהנוסעים ממש מתרחקים מהם באופן מופגן, בורחים למשל לצדו השני של האולם, נמנעים מלעמוד קרוב מדי בתור, מתיישבים בספסל אחר.

נוסעים מביטים בחשש זה על זה (צילום: שאטרסטוק / kasarp studio)

ואני? בתוך אווירת הפניקה שסביבי, האינסטינקטים הראשוניים שלי היו מעורבים. מצד אחד, כמו כולם חששתי מחשיפה לנגיף ומהדבקות. בכל זאת, זה די טבעי. מצד שני, מצאתי את עצמי, שלא במודע, מנסה "לנרמל" את ההתנהגות שלי כלפי אותם חברים מקריים למסע. לא להתרחק, להישיר מבט – מנסה עד כמה שניתן לא לגרום להם להרגיש דחויים.

עבורי זו היתה חוויה שהציפה בי מחשבות על הדרך בה אנו נתפסים, ואיך המראה שלנו משפיע על תגובת הסביבה אלינו. כישראלית בת העדה האתיופית אני מכירה היטב את קשת הסטריאוטיפים המשויכים אוטומטית למראה שלי. יודעת היטב מה זה אומר להישפט על בסיס נראות בלבד. בכל מפגש חדש יש עיניים שבוחנות אותך ומניחות הנחות, בעיקר בסביבה חדשה שאיני מוכרת בה, בפגישת עבודה, או בישיבה חשובה, ולעתים גם בחנות.

ואז, לאחר שמכירים קצת יותר – מגיע מעין פיצוי בדמות "מחמאות": עד כמה הפתעתי, עד כמה אני לא תואמת את הסטריאוטיפ שאותו מכר חדש מחזיק אודות יוצאי העדה האתיופית בכלל, ונשים ממוצא אתיופי בפרט. חוויית הזרות הזו כשאני נכנסת לחדר כבר הפכה לעניין שבשגרה מבחינתי, שגרה שבאופן מודע בחרתי שלא לתת לה מקום מרכזי בחיי, כדי שלא תצבע את המפגשים ותאפשר יצירת קשר אישי ומקצועי ראוי. אך מתברר שיש רגעים בהם היא מתגנבת ותופסת לה מקום.

כשחזרתי מנסיעת העבודה הביתה סיפרתי לחברה על חוויותיי בטרמינל באתונה לאור בהלת הקורונה. בזמן אמת הייתי עסוקה בעיקר בבירוקרטיה – התמצאות במקום הזר, עמידה בתורים, הצגת מסמכים. רק בבית, כשאותה חברה שאלה אותי 'איך הרגשתי בתוך הסיטואציה?'  שחזרתי שוב את האירועים ומה הניע אותי לנהוג כפי שנהגתי.

"איך המראה שלנו משפיע על תגובת הסביבה אלינו" עדנה יפה (צילום: אייבי ששון)

שאלתה הביאה אותי לחשוב על כך שבתוך הפאניקה, בטרמינל באתונה, הרגשתי צורך כמעט אינסטינקטיבי לא לגרום לנוסעים בעלי מראה אסייתי תחושת חוסר נוחות בשל מראם. לפתע נזרקתי לצד השני: זה ששופט את האחר בהתאם למראה החיצוני, ולא בצד הנשפט כפי שהתרגלתי אליו.

זו אמנם מחווה אנושית קטנה, כמעט מובנת מאליה, אבל בזמן שאחרים, נוסעים ואנשי צוות, התרחקו באופן בוטה מקרבתם של נוסעים עם חזות אסייתית  – ברירת המחדל שלי היתה לייצר נורמליזציה ביחסים ביני ובינם. לא שמתי לב לכך בזמן מעשה, אך בעקבות השיחה עם החברה חלחלה התובנה שהחוויה שלי כמי שהנראות שלה מעוררת תגובות בקרב הסביבה, השפיעה על הדרך בה נהגתי כלפי אותם חשודים מיידיים בעל כורחם.

המראה  שלי זימן לי הרבה מפגשים לאורך הדרך, לחיוב ולשלילה –  רבים מהם עם אנשים נפלאים ונדיבים, שהרגישויות האישיות שלהם מתורגמות לאופן שבו הם מתנהגים לצד וכלפי אחרים. כמובן שהייתי שמחה מאוד לחיות בסביבה שאף אחד לא שופט אותך על בסיס נראות חיצונית, אך בוא נודה שאנחנו עדיין לא שם. מה שכן, בעולם הלא אידיאלי הזה שלנו – שמחתי לרגע על היכולת להעביר הלאה את הנדיבות והרגישות שזכיתי להן מאחרים.

** הכותבת היא מאמנת אישית ועו"סית