מאת: אפרת הברון
מספרם של הנפגעות והנפגעים בילדות בתוך המשפחה ומחוצה לה גדול מכפי שהיינו רוצים לדמיין. למרות זאת, לא ממש מדברים על פגיעה מינית בילדות ולרוב הנפגעים נוטים להסתיר את פגיעתם. במסגרת עבודתי כמטפלת בנשים ובגברים נפגעי גילוי-עריות, נתקלתי פעמים רבות בתופעה של קושי ממשי של המטופלים לדבר על מה שעברו. "אי-אפשר להגיד את זה", "שוב יצאתי מהפגישה בהרגשה שלא אמרתי את מה שרציתי" ודקות ארוכות של שתיקה מאפיינות את שעות הטיפול. השתיקה בטיפול של הנפגעים עצמם, היא תופעה רחבה שמכירים המטפלים בנפגעות גילוי-עריות: רשות הדיבור בטיפול של נפגעות בילדות היא נושא מורכב, ואין זה מקרי: אנחנו מתקיימים בעולם לשוני, עולם של שפה. השפה נושאת מטען אידיאולוגי. מנקודת המבט הלשונית-אידיאולוגית, השפה איננה רק כלי לתקשורת. היא גם – ואולי בעיקר – צורה של פעילות חברתית מרכזית, והיא תשתית להתהוותנו כפרטים בתוך הסדר החברתי. דרך השפה, וליתר דיוק דרך השתתפות בדיאלוג הלשוני, אנו גדלים, מתפתחים ומעצבים את העצמי שלנו, את אישיותנו ואת זהותנו. לגדול כאדם, להתהוות כאשה, משמעו לדבר כדי לבנות עצמי.
ישנם נפגעים, אך מכיוון שזוהי סוגיה נשית בעיקרה, אתייחס בדבריי לנפגעות. נפגעת שמגיעה לטיפול נמצאת בבעיה קשה: עליה לדבר על נושא שמהווה טאבו כפול: האיסור אינו רק על מעשה גילוי העריות, אלא גם על הדיבור עליו – דיבור מוקצה שאין לו מקום בסדר החברתי-לשוני. הדיבור הכרחי כמובן בטיפול, והטאבו המגביל דיבור מחלחל גם לתוך חדר הטיפולים. כמטפלים, אנו מנסים לאפשר לנפגעת לשקם את זהותה וליצור מרחב שיתן לה את האפשרות לדיבור, גם לדיבור שהוא טאבו, ואי-אפשר לדבר אותו. זהו מעגל פרדוכסלי המייצר קושי מרכזי בטיפול בנפגעות גילוי-עריות. תהליך מרכזי בטיפול ובשיקום יהיה, לכן, מציאת שפה כלשהי לדבר בה בטיפול ולאחר מכן גם מחוצה לו.
מתוך החיפוש המשותף של מטופליי ושלי אחר שפה לדבר בה למרות הקושי, בלטה תופעה נוספת: נפגעות נהגו לכתוב בזמן שנפגעו טקסטים שמתייחסים לפגיעה ולהשלכותיה. הן המשיכו לכתוב גם בבגרותן, כשהסתיימה הפגיעה. חלקן כתבו יומן, אחרות כתבו מכתבים "למגירה", חלק – בעיקר הצעירות יותר – כתבו בלוגים ולפעמים ספרים. כתיבה זו מנהלת דיאלוג עם הביבליותרפיה, שמניחה שלמגע עם טקסט, בכתיבה או בקריאה ובתיווך של ביבליותרפיסטית, יש פוטנציאל תרפויטי. הביבליותרפיה רואה בטקסט הספרותי "קול שלישי", עצמאי, שמשתתף בשיח הטיפולי. הקושי של נפגעות ושורדות לדבר בטיפול ובכלל, והפנייה האינטואיטיבית שלהן אל הכתיבה, סימנו מענה אפשרי לקושי הלשוני ועלה בדעתי כי ייתכן שזאת שפה שמסמנת פוטנציאל לחזרת קולו של הטאבו, של המוכחש קולקטיבית ואישית. כך אולי תוסר השתיקה, ונפגעות יוכלו להשתחרר מכבלי הסוד. אולי אפשר יהיה ניתן לדבר דרך שפת הספרות על גילוי-עריות.
הספר מצטרף לתיאוריה שנכתבה ונכתבת על טיפול בפגיעה מינית, מתבונן מזווית נוספת על מקור הנזקים של פגיעה מינית ומציע הסבר – מנקודת מבט לשונית – לנזקי הפגיעה ודרכי ההחלמה ממנה. מתוארים בו יחסי הגומלין בין ארבעה מרכיבים: פגיעה מינית בילדוּת; הטאבו שאוסר לדבר עליה במסגרת הסדר החברתי ובכלל זה בתוך הטיפול הפסיכודינמי; השברים בעצמי אשר מתרחשים בעקבות הפגיעה ובעקבות האיסור לדבר עליה; הפוטנציאל של שפת הספרות, כפי שנעשה בה שימוש במסגרת הטיפול הביבליותרפי, בעידוד תהליכי החלמה של נפגעות.
אני מאמינה כי דרך שפת הספרות, המשמשת בטיפול הביבליותרפי, קיים פוטנציאל תרפויטי ייחודי עבור נפגעות גילוי-עריות. הטיפול הביבליותרפי, הכולל למשל שימוש במטאפורות, שימוש בשירה, תגובה לטקסט פרוזה נותן פתח לשבירת הטאבו, ונפתחת הדרך לשיחה על הפגיעה בדרך להחלמה. כך יוכלו הנפגעות לבנות את זהותן בדרך לשיקום העצמי.
ד"ר אפרת הברון היא ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, מחברת הספר "לומר זאת אחרת: לדבר על גילוי-עריות בשפת הספרות" בהוצאת מכון מופ"ת. מרצה במסלול לתואר שני בהכשרת מטפלים ביבליותרפיסטים ובמסלול לחינוך מיוחד במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. ממקימות פרויקט "יוגה-שיחה" – קבוצות תמיכה לנשים נפגעות תקיפה מינית בילדות. קנדידטית בתוכנית "רוח אדם" – תוכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית.
