מאת: איה גונן
החיים שלי היו "לפי הספר". חווית ילדות מדהימה, התבגרות, צבא, זוגיות, טיול גדול אחרי, לימודי תואר ראשון, חתונה, הריון, תינוקת קטנה והופ סרטן!
ככה פתאום, בזמן שאני עוד מעכלת את היותי אמא צעירה, בגיל 23 התבשרתי שחליתי בסרטן השד. מבולבלת, חוששת ולא מבינה יותר מדי, התחלתי במסע ארוך ומפרך.
בעלי, טומי ואני החלטנו במהרה שיוצאים מההלם ומתחילים לפעול. ברננו היכן הטיפול הכי טוב ומהר מאוד כבר נכנסתי לניתוח להסרת הגידול, ישבנו על פרוטוקול טיפולים ו"זכיתי בחבילת הכל כלול" של שנה שלמה של טיפולים אינטנסיביים. שנה מאתגרת של שינויים נפשיים ופיזיים, שינויים בחיצוניות שנפגעה בעקבות הקרחת, הסטרואידים שניפחו, ניתוחים ועוד.
זה היה החלק היותר קשה, הקרחת, ההתמודדות עם הנשיות שלפתע משתנה. זוכרת את השיער הארוך שלי, מעולם לא צבעתי אותו והייתי מסתפרת פעם בכמה שנים ופתאום בבת אחת הוא הלך.
מצאתי כל הזמן דרכים לשמור על אופטימיות ושמחה, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי חיצונית הייתי קונה כובעים מיוחדים ומטפחות ראש, מתגנדרת בתכשיטים ואיפור.
סיימתי את שנת הטיפולים, תוך כדי סיום התואר הראשון שהתעקשתי לא לוותר עליו. השמחה הייתה גדולה ומבחינתי הסרטן נשאר פרק בחיי שהסתיים לו.
חזרתי לשגרה, תוך כדי ליה שלי הלכה וגדלה, חזרתי למעגל העבודה, נהניתי להתלבש בבוקר ולצאת למקום העבודה. עברו שנתיים שקטות.
בוקר אחד, התעוררתי עם פרכוסים, טומי לצידי במיטה, ביד אחת מחזיק לי את הלשון שלא אבלע וביד השניה מרחיק את ליה שהגיעה לחדר כנראה מהצעקות.
לוקחים אותי בניידת טיפול נמרץ לביה"ח ושם מתברר במהרה שיש לי גרורה במוח. התחיל הלחץ, ראש זה לא שדיים, זה הרבה יותר מסוכן. אני נכנסת במהרה לניתוח ראש ארוך ומורכב, יוצאת ממנו כמו רוקיסטית עם חצי ראש מגולח ומהודר בסיכות רבות. אחרי התאוששות אני ממשיכה לטיפול קרינתי משלים ומשם יוצאת להחלמה. מתאוששת די מהר, לאט לאט יוצאת מהבית, מתעקשת לנשום אויר, להיפגש עם חברות, לצאת לסיבוב עם ליה בפארק ובהמשך גם לחזור לספורט שאני אוהבת.
בשלב הזה, אחרי ההחלמה ומתוך מחשבה שזה "מאחוריי" אני מתחילה לחשוב על הריון. ליה שלי כבר גדלה ומתחילה לדבר על אחים. מבחינה שלכל הילדים בגן יש אחים ולה לא. נדהמתי לראות עד כמה בגילה הצעיר כל כך היא עסוקה בזה. היא הייתה רק בת 4 כשדיברה בפעם הראשונה על אח או אחות. אני זוכרת את הרגע הזה היטב. זאת הייתה שבת חורפית ונשארנו בבית, סידרתי את ארון הבגדים שלה והוצאתי את הבגדים שקטנים עליה אל תוך השק. היא ישבה על המיטה ושאלה אותי "אמא נכון את שומרת במחסן את הבגדים לאחותי"? לרגע לא ידעתי מה לענות ואז היא המשיכה "מתי תהיה לי אחות"? הסתכלתי עליה והבטחתי לה שעד כיתה א יהיה לה אח או אחות.
שנה אחרי ניתוח הראש, בבדיקה שגרתית התגלתה שוב גרורה במוח. מה שהצריך ניתוח נוסף וטיפולים משלימים. בשלב הזה די נלחצנו, הבנו שזה משהו שהולך וחוזר.
הייתי עסוקה גם בעניין ההיריון, הבנתי שכל חזרה כזאת מרחיקה אותי מלהגשים חלום ולהרות שוב.
אחרי חצי שנה, שוב בבדיקה שגרתית יש חזרה של גרורה ואני נכנסת בפעם השלישית לניתוח ראש. אני, הידועה כבעלת הומור שחור, הצעתי לרופא לעשות פשוט רוכסן במקום לנתח כל פעם מחדש.
עם כל החששות, נשארתי אופטימית וחזקה, הרגשתי במלחמה. אמרתי לעצמי שלא משנה מה יהיה, אני אתמודד כל פעם מחדש ולא אתייאש.
ואז הגיעה הפעם הרביעית. זה היה יום שישי, קיבלנו תשובות של בדיקת פט.סי.טי שיש חזרה של גרורה. נשארנו במתח כל השבת ובמוצ"ש טומי אמר לי שאנחנו ניסע עכשיו לביה"ח להתקבל במיון כדי שביום ראשון בבוקר אני אהיה הראשונה שהם יטפלו בה. נסענו והייתה לי הרגשה שנקלטתי להריון, ביקשתי ממנו באמצע הדרך לעצור לי בסופר פארם וקניתי מבלי שיידע ערכת בדיקת הריון.
הגענו לביה"ח, התקבלנו ובזמן ההמתנה ניגשתי לשירותים וביצעתי את הבדיקה. המומה ונרגשת יצאתי אל טומי ואמרתי לו "מזל טוב אני בהריון!" טומי היה בהלם ואמר לי שהוא מאוד שמח אבל כנראה שאצטרך להיכנס לניתוח אז הוא חושש.
הייתי בהרגשת ריחוף, מאושרת עד הגג, אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני צריכה לעבור, העיקר שזה שלי ואצלי. הכל התגמד, לא חששתי אפילו ממה שאצטרך לעבור. כל כך התרגשתי שכבר נכנסתי למחשבון הריון ובדקתי בערך מתי אצטרך ללדת ואפילו ראיתי שזה יהיה בחגים. כל כך שמחתי שהיה לי בא להתקשר לליה ולספר לה שיהיו לה אח או אחות בקרוב.
התאשפזתי בביה"ח, הבנו שאני צריכה לעבור ניתוח והקרנות. בשלב מסוים, טומי נכנס לחדר שלי ואמר שהרופא המנתח והאחיות רוצים לדבר איתי. הגעתי לחדר קטן כזה, התיישבתי. הרופא שכבר הכיר אותי מהסיפורים הקודמים והיה די קר וקצר בדרך כלל, החזיק לי את היד ואמר לי "אני יודע שיש לך ילדה בבית שרוצה אחים אבל אני בטוח שאם תשאלי אותה מה היא מעדיפה, אחים או אותך, היא תבחר בך".
משהו שם התחיל לחלחל, דווקא מהאיש הלא צפוי, התחלתי להבין שאסור לי ללכת עכשיו עם הלב ואני חייבת לפעול מהראש, אסור לי לסכן את עצמי, ליה צריכה אותי ואני עוד כל כך צעירה ויש לי המון מה לעבור.
שנים שרק רציתי להגשים לליה שלי חלום, לילדה הקטנה הזאת שחוותה כל כך הרבה, שנולדה למציאות הזאת, שראתה אמא שנעלמת לפתע לאשפוזים והיא התמודדה בצורה בוגרת ומבינה. זוכרת איך בגיל חמש עמדה מאחורי דלת המקלחת ושאלה אותי אם הכל בסדר איתי. לילדה הזאת הרגשתי שאני חייבת להעניק את הדבר הטבעי שהיא חולמת עליו, אח או אחות.
בלב כבד ומועקה גדולה, החלטתי להפסיק את ההיריון. בדרך להפסקה, טומי חיבק אותי ואמר לי שהוא מבטיח שלליה יהיו אחים גם אם זה יהיה בדרך אחרת.
אחרי הניתוח, הגענו לאונקולוגית כדי לקבל פרוטוקול טיפולים. בשלב הזה הבינו שיש מחלה פעילה בגוף ואני צריכה לקבל טיפול קבוע דרך הוריד. כל כך רציתי לשאול אותה מה עם שימור פוריות אבל לא העזתי, הרגשתי שעכשיו מדברים על דברים יותר חשובים. לשמחתי, רגע לפני שיצאנו מהחדר, היא הציעה שנעשה שימור פוריות. אני עם חיוך מאוזן לאוזן, לקחתי מהר הפנייה למחלקת פוריות.
עם כמות נמוכה של הורמונים שקיבלתי, הצלחתי לשאוב מספר מכובד של ביציות וכך הקפאנו עוברים. נרגעתי, ידעתי שיש לי לפחות את העוברים ואני יכולה להתחיל את הטיפולים בנחת.
התחלתי את הטיפולים, אחת לשלושה שבועות הגעתי כדי לקבל את הטיפול. עשיתי זאת בכייף ושמחה, ידעתי שזה טיפול יעיל עבורי והרגשתי בטוחה להיות תחת טיפול קבוע.
אחרי מספר חודשים, חזרתי להבטחה של טומי וחזרתי שוב "לחפור" בעניין ההיריון. התחלנו לברר על אפשרויות, בתחילה חשבתי על אימוץ שזה דבר מדהים בעיניי אבל הבנתי שלא יאשרו לי לאמץ בגלל המצב הרפואי. הגענו לאפשרות של פונדקאות שבתחילה נשמעה לי כמו הליך שקורה רק בסרטים. התחלתי לברר ולדבר עם זוגות שחוו את זה. מחיפוש פשוט בגוגל, הבנו שמדובר בעלויות מטורפות של כסף שאין לנו. פתאום מצאתי את עצמי חוששת שעכשיו כסף הוא זה המכשול בדרך להגשמת החלום. אחרי בדיקות ובירורים ולאחר שבדקנו אצלנו את כל אופציות אפשרות התשלום, החלטנו לפתוח בגיוס המונים.
בתחילה חששנו ולא הרגשנו בנוח, בכל זאת אנשים מגייסים כסף עבור תרופות מצילות חיים או עבור ילד ראשון אבל זה היה כל כך חזק והרצון העז והמשמעות הגדולה של ליה לאחים גברה על כל זה.
באחד הטיפולים, בזמן שישבתי מחוברת לחומר, כתבתי במחברת שלי במילים הכי פשוטות ואותנטיות את הסיפור שלי ואת החלום שאני רוצה להגשים לליה. כתבתי גם שאני מודעת לכך שהמדיה מוצפת בבקשות לעזרה.
זה היה יום חמישי, ניסיתי לדחות את הרגע, הלכתי לקניות וארגנתי את הבית ואז פשוט החלטתי שאני קופצת למים, הקלדתי בנייד את המילים מתוך המחברת והעליתי פוסט בפייסבוק. שלחתי לטומי הודעה "הפוסט באוויר, ביי".
ההיענות הייתה מדהימה, אנשים פנו אלינו מכל הארץ, קיבלנו אהבה גדולה, תמיכה מקרובים, מכרים וגם זרים. הצלחנו לגייס שליש מהסכום הכללי.
מצאנו חברה מדהימה בשם "מנור מדיק" שעושה את הליך הפונדקאות בגיאורגיה ושיש לה ניסיון רב בתחום. התחלנו סוף סוף בהליך ולי ירדה אבן כבדה מהלב, הרגשתי נחת שאנחנו כבר בתוך זה.
העברנו עוברים לגיאורגיה, החברה מצאו עבורנו פונדקאית מדהימה, מהר מאוד התבשרנו שיש הריון. השמחה הייתה גדולה ועכשיו נותר להמתין בסבלנות.
הרגשתי את ההיריון מקרוב, הייתי מחוברת לאפליקציה כל היום, קראתי יום יום על שבועות ההיריון, היה לי חשוב לדעת כל הזמן מה קורה עם העובר ועם הפונדקאית. בסקירה המורחבת טסתי לגיאורגיה כדי ללוות את הפונדקאית לבדיקה, היה לי חשוב להיות איתה שם, לחבק, לתמוך ושתדע שאני דואגת לה לא פחות. היא הייתה חייכנית ולא עזבה לי את היד, זה ריגש אותי וחיזק, חזרתי הביתה בהרגשה טובה.
בחודש השביעי של ההיריון הרגשתי שזה הזמן לשתף את ליה. לא רציתי לפני כדי שלא יהיה לה זמן ארוך לחכות. זה היה אחה"צ, ישבנו בגינה והיא שיחקה עם הארנבת, הרגשתי שזה רגע מתאים לספר לה. הושבתי אותה לידי ושאלתי אותה "את זוכרת שהבטחתי לך שיהיה לך אח או אחות?" היא ענתה "הבטחת לי ולא קיימת" אז אמרתי לה שעכשיו אני דווקא כן מקיימת וממש בקרוב תהיה לה אחות. המומה ולא מבינה, מסתכלת עליי והעיניים יורדות אל הבטן ולא רואות שום שינוי "איך את יכולה להגיד לי את זה?"
הסברתי לה שבגלל בעיה רפואית שלי, אני לא יכולה ללדת שוב בצורה רגילה כמו שילדתי אותה ולכן יש אפשרות נוספת שבה לוקחים חומר מאמא וחומר מאבא ולוקחים אותו למעבדה מסוימת שבה מערבבים כמו "סליים" והופכים לכדור קטן. את הכדור הקטן מכניסים לבטן של אישה טובה שרוצה לעזור לנו ואחרי תשעה חודשים כשיש כבר עובר גדול היא תביא לנו אותו. ליה שאלה שאלות והתעניינה בתהליך, הרגשתי שהיא ממש מבינה. אחרי שהרגישה בטוחה ושאף אחד "לא עובד" עליה היא רצה בהתרגשות לחדר והכינה שלט צבעוני "ברוכה הבאה". ואני הרגשתי שכל המלחמה שלי הייתה שווה רק בשביל הרגע הזה.
התחלנו להתארגן לקראת הנסיעה, קנינו כל מה שצריך לתינוקת ולליה לשהות של שלושה שבועות בגיאורגיה. לקראת הלידה הצפויה נסענו לשהות בדירה שחברת מנור סיפקה לנו וחיכינו בהתרגשות ללידה.
כמעט אמצע הלילה, ליה כבר ישנה ואנחנו מקבלים טלפון שהפונדקאית שלנו נכנסת ללידה. במהרה הגענו לקליניקה, ממתינים בחוץ בהתרגשות ואז להפתעתי הרופא יוצא ואומר לי שהיא רוצה שאכנס איתה ללידה. קשה לתאר במילים את סערת הרגשות שהתחוללה אצלי בפנים, לא היה קשה גם לראות זאת מבחוץ. הרגשתי שילדתי בעצמי, אפילו אמרתי לפונדקאית שבא לי לקחת ממנה חצי מהכאב הפיזי.
אחרי דקות ארוכות, הגיעה לעולם שיה, מתנת האל שלנו, החלק שהיה חסר בכל הסיפור הזה.
חזרנו הביתה, מאושרים, שלמים ובעיקר בהרגשת ניצחון.
שנים של התמודדות אמיצה שבהלכן שיתפתי בסיפור האישי שלי עוררו השראה אצל רבים. נשים שחלו פנו אליי, נשים וגברים שחוו קשיים אחרים סיפורו ששאבו ממני השראה, שחיזקתי אותם. הבנתי שאת הסיפור שלי כדאי להשמיע בפני קהלים שונים ושזו כנראה השליחות שלי בעולם. כך נולדה ההרצאה שלי, "להנהיג את חיי" שם שמתאר בדיוק את ההחלטה לא לתת לסרטן או לכל מכה אחרת להנהיג את חיי במקומי.
היום אני מרצה בכל הארץ, פוגשת נשים וגברים, חילוניות ודתיות, יהודיות וערביות, בארגונים, מתנסים וחוגי בית. מתחזקת כל פעם מחדש, מתמלאת ממבטי המשתתפים, מהתגובות שלהם ומהידיעה שהצלחתי לגעת בעוד ועוד אנשים. אחרי כל הרצאה אני מספרת לבעלי שחזרתי מהפסיכולוג היה טוב שיש.
הסרטן שלח זרועות (תרתי משמע) למספר תחומים בחיי, בנשיות שנפגעה, בזוגיות שחוותה משבר, בהתמודדות של אמא צעירה תוך כדי התמודדות עם הסרטן. בהרצאה אני מלמדת איך להתמודד, איך בכל זאת להרים את הראש כל פעם מחדש, איך ניתן מהמקום הכי נמוך לצמוח מעלה מעלה ולמה בכלל משבר זאת ההזדמנות הכי טובה לצמוח מחדש.