מאת: ענת אביעד
גדלתי באור יהודה בשנות השבעים, מקום שרובו על טהרת עולי עירק. חוויה מחבקת, ללא תחושת זרות. כולם אכלו ביום שישי קובה ובשבת סביח. גם בבית הספר דיברנו בעירקית. אפילו אנגלית למדנו במבטא עירקי כבד.
אבל אני הייתי שונה. בת יחידה למשפחה עירקית. ילדה סקרנית, חוקרת. בגיל שש כתבתי שירים. ילדה רגישה עם רצון להציל את העולם. אבל יותר מכל רציתי לעמוד על במה. הופעתי בהצגות בית ספר וחלמתי על הבמה הגדולה. דמיינתי שאהיה הצלע הנשית של "הגשש החוויר" והערצתי את כל הקומיקאים של אותה תקופה. כולם אמרו לי שאני מצחיקה, חקיינית בחסד.
כשהגעתי לתיכון, כבר היה ערוך ספר השירים הראשון שלי. רציתי להיות שחקנית, קומיקאית, משוררת, לביים סרטים, לשחק בקולנוע ובקיצור – רציתי הכל מהכל. אבל בכל פעם שזיהיתי מצוקה בסביבה, מיד ביטלתי כל מחשבה הקשורה למשחק והחלטתי להיות עובדת סוציאלית. זו נראתה לי שליחות אמיתית.
כשהשתחררתי מצה"ל למדתי עבודה סוציאלית . נהניתי, הייתי חדורת מוטיבציה, הגעתי להישגים , וכל הדרך הצחקתי את כולם. החלטתי לעבוד כעו"ס בתחום לא פופולארי- זקנה. התאהבתי בחוכמת הגיל השלישי, בתובנות, בסטודנטים שהכשרתי כעובדים סוציאליים . אבל בכל פעם כשהתרגשתי מסרט חדש, משחקן יוצא דופן, חשתי פספוס.
בשקט ומבלי לספר לאיש ,הלכתי ללמוד תיאטרון סיפור ולמדתי להיות מספרת סיפורים, אך לא היה לי העוז לעלות על הבמה. לאחר שנישאתי, חלום המשחק התרחק והתחלף במשימה הבאה של חיי :להיות אמא. אני, הבת יחידה, הולכת להיות אמא וללדת כמה שיותר ילדים. לא רק אותי זה ריגש. כשילדתי את בני הבכור, כל העיר הייתה בהתרגשות שיא. בית חולים שיבא לא ראה מחזה כזה: אישה מגיעה לחדר לידה עם בעלה, עם ההורים שלה, חמותה, גיסתה, השכנה , הבת של השכנה, שתי חברות מהיסודי וכל בעלי המסעדות באור יהודה שהגיעו עם הקייטרינג שלהם: קובה אדומה, קובה פטטה, קובה במיה. חגיגה שלמה שבסופה נולד בן מקסים.
ארבע שנים אחריו נולד עוד בן ושנה לאחר מכן נולדו גם תאומים בן ובת. בהריונות עליתי חמישים קילו שנותרו כמשקל עודף. נשמתי והלכתי בקושי, ישנתי מעט מאוד. וכך, כשהבית מלא חיתולים ומטרנה, בוקר אחד קמתי עם תובנה. אין לי מושג על מה חלמתי באותו לילה אבל משהו בטח קרה שם בלילה ההוא, כי בבוקר קמתי בידיעה ברורה שמעתה ואליך, לא אנוח עד שאעלה על הבמה. לא הסכמתי להמשיך את חיי בלי להגשים את החלום. התפטרתי מהעבודה ומכאן הדרך הייתה קצרה.
הסיסמאות לפיהן יש לסמן מטרה ולהגשימה- עבדו במקרה שלי. חדורת מטרה, טילפנתי ליוסי אלפי וביקשתי ללמוד. כבר במפגש הראשון הוא אמר לי – את מצחיקה, יש לך מופע! חודשיים לאחר מכן עמדתי על במה ענקית ביחד איתו ועם שורת אומנים, גיבורי ילדותי: חני נחמיאס, ניצה שאול, מיקי קם ואחרים. כתבתי מופע סטנדאפ מצליח שעלה על כל במה אפשרית. הבית, השכונה, הבעל והחמות- כולם מככבים במופע "ברירת צחוק". גם המשקל העודף נשר בעבודה מאומצת. הופעתי בכל הארץ בפני כל קבוצה שרצתה לצחוק. כיום, לצד הופעות בפני קבוצות קטנות וגדולות, אני שחקנית בית של מוזיאון מורשת יהדות בבל, משתתפת בחמש הצגות בידור שונות ובינהן מופע הבידור החדש : "אני וחמותי עד צאת נשמתי", שכתב וביים נתן נתנזון.
בחג חנוכה האחרון זכיתי בפרס השחקנית של אגודת אח"י. כשראיתי את הגאווה והניצוץ בעיניהם של ילדיי ידעתי דבר אחד- אני ניצחתי!
המופע הבא יתקיים ב 20.02 בתיאטרון הבית גולדה בפתח תקווה