בתיה כהן, בת 46 מקריית מוצקין, חלתה בסרטן השד וניצחה
מהרגע שהודיעו לי שחליתי בסרטן השד בגיל 44, החלטתי שאני לא כועסת. אני אלך עם זה צעד צעד. מבחורה ספורטיבית ונמרצת הפכתי מיד לאישה סיעודית נטולת חן ושיער. שיערי הבלונדיני שכל כך אפיין אותי נעלם כלא היה ועימו גם בתיה של אז. באחד הימים כשישבתי לבדי במרפסת ביתי נושמת אוויר צח, קיבלתי בן רגע החלטה שזהו – זאת האני החדשה. התחלתי לאהוב את האני העצמי, הכרתי כל יום עוד משהו חדש, שכחתי שפעם הייתי רזה ויפה והבנתי שעכשיו אני לא מושלמת אבל לגמרי שלמה. הפחדים ילוו אותי כל חיי זה ברור ומובן, אבל כשמודיעים לך שהחלמת את מיד מבינה שמעכשיו הכול בידיים שלך. הבתיה של פעם לעולם לא תשוב אבל יש בתיה חדשה וחזקה, כזו שמזמנת חוויות עוצמתיות ומסתכלת לאחור בניצחון. ניצחתי את סרטן השד!
רחל אוחנה, בת 51 מדימונה, חלתה בסרטן השחלה וניצחה
לפני ארבע שנים אובחנתי כחולה בסרטן השחלה, מחלה קטלנית אשר לרוב מאובחנת רק בשלבים מאוחרים, כאשר היא כבר מפושטת לאיברים נוספים, במקרים אלו הסיכויים להחלמה הופכים לקלושים. סרטן השחלה מתחיל להתפתח ברקמת השחלה ומשם מתקדם לאיברים נוספים בחלל הבטן. אצלי הסרטן התחיל משתי השחלות והתגלה כשהוא כבר החל להתפשט לכיוון הרחם. במהלך ארבע השנים הללו הסרטן חזר מספר פעמים וגזל ממני כמעט את כל הכוחות שהיו בי להילחם בו. איני נשאית של הגן BRCA ולכן במהלך המאבק במחלה לא היו לי פתרונות או טיפולים נגישים בסל התרופות, משום שהטיפולים בסל זמינים רק לחולות שהן נשאיות של הגן. עם זאת הייתה נקודה של אור, והיה רגע של תקווה בו הבנתי שאולי אני אצליח לנצח את המחלה הארורה הזו גם כשכבר הייתי על סף ייאוש – זה היה הרגע שבו זכיתי לקבל טיפולי חמלה, שכאמור זמין רק לנשאיות של הגן בסל התרופות. הטיפול שינה את חיי, נתן לי תקווה וכוחות להילחם. בזכות הכוחות המחודשים, ההצלחה של הטיפול והתקווה שמילאה אותי אני היום חובקת נכד שני, שנולד ממש בימים האחרונים, ומצפה להיות עם משפחתי לעוד שנים רבות. בכל יום מחדש אני מנצחת את הסרטן.
דבורה גלברד, בת 74 מקריית ים, חלתה בסרטן לימפומה נון-הודג'קין וניצחה
כבר מגילוי המחלה החלטתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי להבריא: טיפולים, תרופות ואפילו כניסה למחקר. אבל בזמן הזה, שאת נאבקת ומתמודדת עם המחלה במשך ארבע שנים, יש תקופות של משבר, שכמעט ונשברתי. באחד הימים, כשאני ישובה עם המשפחה בסלון הדירה שלי, אמרתי לבן שלי שאולי כדאי להרים ידיים, להפסיק את הטיפולים, לקבל את זה ולהגיד זה נגמר. הרגשתי שאני חייבת אוויר ויצאתי למרפסת הדירה. כמה דקות אחר כך, הנכדה שלי בת ה-12 יצאה בעקבותיי. "סבתא, אני יותר מדי קטנה כדי להתמודד עם המוות שלך". כששמעתי את המשפט הזה, ברגע כזה כשאת כמעט ונשברת, עבר לי זרם חזק בכל הגוף. זה היה הרגע שאמרתי שאני חייבת להילחם, שלא אוותר. ונלחמתי, נאבקתי ולא הרמתי ידיים. ניצחתי את סרטן לימפומה נון-הודג'קין!