צרפתיות משלבות ספורט ביומיום שלהן מבלי לשים לב: הן הולכות ברגל ברחבי פריז, בין אם לעבודה או ללימודים, עולות במדרגות הביתה או בדרך לרכבת המטרו, רוכבות על אופניים כדי להגיע ממקום למקום וכשהן עושות ספורט אקטיבי, הן לא אוהבות להזיע ומעדיפות בעיקר יוגה ופילאטיס. הצרפתיות מקיימות סגנון חיים של "joie de vivre" שכולל הרבה צחוק, הנאה ממה שהן עושות על בסיס יומיומי, טיפוח תחביבים ומשתדלות להתעצבן כמה שפחות. אחרי הכל, אף אחד לא שווה את הקמט הבא שלך. לכבוד הקיץ הזה, הנה ארבעה סוגי ספורט אהובים במיוחד על הצרפתיות, כאלה שידקקו את הסילואט, אבל בסטייל.
1. קפיצה בחבל
נשים צרפתיות הבינו לאחרונה שמשחק הילדות התמים, קפיצה בחבל, עשוי לסייע להן להשאר חטובות ובכושר. קפיצה בחבל היא חימום לפני אימון של ספורטאים מקצועיים ודרך לשמור על הכושר הגופני שלהם. זוהי פעילות שממצקת את השריר ומדקקת באופן הרמוני את הסילואט.
אין דבר קל יותר מאשר לקפוץ בחבל. כל מה שצריך זה לרכוש חבל קפיצה וזהו. ההמלצה היא לקפוץ על משטח קשה, משום שמשטחים רכים (חול לדוגמה) מעייפים מהר יותר. כדי לבחור את אורך החבל הנכון- צריך לוודא שרגל אחת תדרוך על החבל בעוד שני המרפקים יגיעו עד בתי השחי.
במידה שאתן בוחרות בפעילות הזאת על בסיס סדיר, בטח תשימו לב איך אתן הופכות דקיקות באופן מהיר יותר ביחס לפעילות ספורטיבית אחרת. בעיקר ידקקו השוקיים, הישבן והבטן. זאת הסיבה שמתאגרפים קופצים בחבל כדי לאבד משקל ושומנים לפני קרבות, כדי להשתייך לקבוצות משקל נמוכות יותר. ב-20-30 דקות של קפיצה בחבל אפשר לשרוף 300-400 קלוריות. מעבר לזה, 15 דקות של קפיצה בחבל שווים ל-30 דקות ריצה.
כל מה שצריך זה חבל קפיצה ונעלי ספורט טובות שסופגות את הנחיתה (כדי לא לפגוע בברכיים ובגב) וגם חזיה מתאימה.
כדי לעשות את זה נכון כדאי להקפיד על קפיצות קטנות שהמקור שלהן הוא בשורשי כף היד. חשוב גם לגוון ולקפוץ לפעמים על שתי רגליים ולפעמים על רגל אחת.
2. שחייה
הצרפתיות, ובעיקר הפריזאיות, אוהבות כל ספורט שקשור במים. בפריז אין ים ופעם אמרו לי שתיים, שפגשתי בבריכה "אנחנו אוהבות את המגע עם המים ואת האפקט המרגיע שלהם". מבחינת הצרפתיות, כל ספורט שמתקיים במים הוא בעל יותר ייתרונות מחסרונות. הן מאמינות שריצה אסורה לאנשים הסובלים מעודף משקל (הלחץ בנחיתה על הקרקע שמסב לברכיים ולגב) אבל השחיה טובה לכולן, בכל גיל. מבחינתן, שחיה היא ספורט "רך" ו"מעודן" ועדיין, הודות ללחץ המים על הגוף מחטב וממצק.
מפעילים את הזרועות, הגב, הישבנים והרגלים ולא פוגעים בגב הודות למצב המאוזן של הגוף.
השחיhה מטפלת במה שהצרפתיות מכנות "רגליים כבדות" ומעודדת את החזר הדם מהרגליים ללב. "הצרה" היחידה היא שאת התוצאות הראשונות- אפשר לראות רק אחרי ארבעה שבועות כאשר מקפידים על אימונים של מינימום 45 דקות פעמיים בשבוע.
כדי לא להשתעמם: כדאי להתחיל כל אימון (במסגרת ה-45 דקות) בחימום במים, שכולל צעידה במים עד המותניים 3-5 דקות, עבודת רגליים עם מצוף ידיים 3-5 דקות, ועבודת ידיים עם רגליים מקובעות 3-5 דקות ולחזור על הסט פעמיים לפני שמתחילים לשחות.
3. מיני טרמפולינה
מיני טרמפולינה ביתית מעוררת בכל צרפתיה את הילדה שבה ודרכה היא מחזירה את כל רגעי הפספוס הילדיים. פה קופצות בכיף ובחיוך אלה שלא הכי אוהבות לעשות ספורט.
היתרונות ברורים: זה מחזיר לכושר. כשקופצים באופן קבוע, מיני טרמפולינה מחזקת את כל שרירי הגוף, מייצבת את השלד ומשפרת את הגמישות. גם המטבוליזם משתפר וזרימת הדם יחד איתו. כמה קפיצות ביום והמטבוליזם משתחרר.
הודות לרכות ולאלסטיקה של הקפיצים, המאמץ גם הוא רך והשרירים הפנימיים עובדים. לכן קל יותר להאריך בתרגילי הקפיצה. הקפיצות מגייסות את השירירים באופן סימולטני, דבר שמזרז את שריפת השומן. לא שורפים בהכרח יותר קלוריות אבל מבזבזים אותן באופן יעיל יותר ולאורך זמן רב יותר מבלי להרגיש מאמץ אדיר. מספיק לקפוץ 10 דקות ביום.
4. הליכה בטבע
פילוסופים צרפתיים כמו דוגמניות פריזאיות אוהבים את הספורט הזה באותה מידה. זהו ספורט אירופי שבצרפתית נקרא la randonnée אבל בעברית אין לו תרגום. הכי קרוב הוא אולי "הליכה בטבע". אלה שעושים אותו טוענים שאין טוב ממנו לגוף ולנפש, מה שבטוח, זה הספורט של הצרפתים. כל מה שצריך אלה נעליים עם סוליות עבות. כלומר, הצרפתיות מפקידות את נעלי דיור והרמס בארון ונועלות משהו הרבה יותר יציב ופחות עדין. וצריך גם טבע, ובצרפת לא חסר כזה.
ההליכה בטבע כספורט היתה בשיאה בשנות השבעים בצרפת, אז לרוב נסעו לפרובנס ושילבו חופשות עם טיולים בטבע המקומי, דבר שהביא לרוגע. העידן המהיר בו אנחנו חיים הביא את הצרפתים להבין שבזמן החופשה לא מספיק לשכב על הבטן ולהתהפך על הגב, אלא צריך גם לזוז, דבר שהחזיר את ה"ראנדונה" לאופנה. רופאות, מנתחות, מרצות באוניברסיטה, מורות ועצמאיות מגיעות בחופשות עם המשפחה או עם חברה (יש כאלה שמגיעות אפילו לבד) לאזורי טבע, נועלות את הנעליים, אחרי שלובשות בגדים נוחים ומתחילות לצעוד.
לא צריך להיות בכושר, אפשר להכתיב את הקצב ומספיקה פעם אחת כדי להתמכר. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי, כשחברתי הפריזאית הלן לקחה אותי לכפר הקטן בו גרים הוריה (אביה הוא ראש הכפר). אחרי ששתינו אפריטיף של אחר הצהרים וטיילנו בגינת הירק בבית ההורים, הלן הורתה להחליף בגדים והגישה לי זוג נעליים גבוהות בצבע בז'. יצאנו לעשות "ראנדונה" ביער הסמוך לכפר והטבע הכתיב את הקצב שלו. המרחק מהעיר, העובדה שלא ראינו אנשים, החמצן העשיר, האויר הטהור, עשו את שלהם. לא רחוק מהמקום בו הלכנו פכפך נחל קטנטן. הגוף עבד אבל לא התאמץ, השרירים נמתחו והשלד הזדקף. הריאות התמלאו באויר נפלא. באותו ערב התאהבתי ב"ראנדונה".
כל מה שצריך זה זוג נעליים מתאימות, פיסת טבע, ומפה שתוציא אתכן מהיער.
** הכותבת היא ד"ר מאיה גז, מומחית לצרפת ולתרבותה. עוד על סדרת הרצאותיה "הסודות הצרפתיים", הכנסו ל- mayaguez.co.il
